משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני · מבוא · מיקום 2

מסכת מעשר שני עוסקת בשלושה נושאים: דיני מעשר שני, ביעור מעשרות ומצוות נטע רבעי. מצוות נטע רבעי צורפה למסכת משום שנטע רבעי, כמו מעשר שני, עולה לירושלים ונאכל שם בטהרה. דיני ביעור מעשרות חלים על כל המעשרות, אבל צירופם למסכת מעשר שני טבעי. כפי שראינו במבוא למסכת מעשרות את התרומה הרימו עוד בשלב הגורן, על כן שאלת ביעור המעשרות אינה רלוונטית למתנה זו. לעומת זאת את תשלום המעשרות (מעשר ראשון, מעשר שני ומעשר עני) עיכבו רבים, ונתנו אותם בפועל רק בתקופת הביעור. התורה מזכירה את ביעור המעשרות, ואת האפשרות לדחות את מימוש המעשר, רק לגבי המעשר השני, על כן רק כאן נדרש פירוט של תקופת הביעור, כל זאת אף שבפועל בשעת ביעור המעשרות שילמו בעלי הבתים את חובם גם ביתר המעשרות.

פרטי המעשרות הובאו במבוא למסכת מעשרות בכרך זה, נותר לנו להסביר את דיני מעשר שני בלבד. מעשר שני הוא עשירית מהיבול שנותר לאחר הרמת התרומה והמעשר הראשון, כלומר בערך 9.8% מהיבול. לפי מצוות התורה יש להפריש את המעשר, להעלותו לירושלים ולאכלו שם בטהרה. כאמור, התורה מאפשרת לפדות את המעשר בשוויו הרֵאלי בתוספת חמישית (20%) ואת הכסף להעלות לירושלים ושם לקנות בו דברי מאכל. חכמים פירשו שבכסף זה ניתן לקנות ככל שאדם יחפוץ, אך אסרו לקיים בו פעילות מסחרית רגילה, או תשלום חוב.

במבוא למסכת מעשרות עמדנו על כך שהיה נוהג רווח להעניק את התרומות, ואולי גם מעשרות, לכוהני ירושלים. במסגרת זו ניתן גם המעשר השני בחלקו או כולו לכוהני ירושלים. משנה אחת במסכת דמאי (פ"ו מ"ד) מדברת על ירושלמי המקבל מעשר (מן הסתם מעשר שני) כשם שכוהן מקבל תרומה. בפירושנו למשנה עמדנו על כך שייתכן שהיא משקפת נוהג להעניק את המעשרות לכוהני העיר.

בני אדם מן השורה עלו למקדש אחת לכמה שנים, והביאו עמם דמי מעשרות. כל שלוש שנים הביאו עמם ממון בסדר גודל של 18% מהיבול (מעשר שני של שתי שנים). ביעור המעשרות נקבע למוצאי הרגל כדי לאפשר לציבור ליהנות מדמי מעשר שני כל הרגל (ראו פירושנו לפ"ה מ"ו). בעלי הבתים הביאו עמם, אפוא, רכוש רב ובו רכשו בירושלים מזון באיכות גבוהה וקרבנות. סכום הכסף שבידם היה גדול ביותר ואפשר לחיות ברמת חיים גבוהה, עשירים נתנו לעניים והעיר כולה נהנתה מהשפע. יש להניח ששפע הביקוש והכסף הזמין גרם לעליית מחירים, וכך הפך המעשר השני למקור כלכלי חשוב לתושבי העיר.

פֵרות מעשר שני יש בהם עירוב של קודש וחול¹ביטוי לדילמה שבין קודש לחול יש בתוס', פ"ה הי"ח-ה"כ. . מצד אחד הם נאכלים בטהרה ורק בירושלים, ובכך הם דומים לקרבן, או ליתר דיוק לקודשים קלים, ומצד שני הם נאכלים לכל אדם, ללא הגבלות, כחולין. הדמיון מתעצם בלשון הכתוב המקראי. בלשון המקרא האכילה נעשית בתוך "המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו" (דברים יד כה), וכן "ואכלת שם לפני ה' אלהיך ושמחת אתה וביתך" (שם כו). ביטויים אלו נאמרו גם על אכילת קרבנות, וכפשוטם גם את המעשר השני אמורים היו לאכול בחצר המקדש, כמו את בשר הקרבנות.

חז"ל פירשו ש"לפני ה' אלהיך" הכוונה לירושלים. כפי שהוכח במקום אחר²ראו המבוא למסכת פסחים. הרחיבו חכמים את גבולות המקדש והחילו את קדושת המקדש על פני כל העיר³לפי ההלכה טהרת מעשר שני חמורה פחות מטהרת תרומה (להלן פ"ב מ"ב), וודאי פחות מטהרת הקודש. להערכתנו זו דרכם ההלכתית של חכמים לאפשר אכילת מעשר שני ברחבי העיר. בפועל אין הרבה הבדלים הלכתיים בין טהרת תרומה לבין טהרת מעשר שני, להוציא את העובדה שאת התרומה אוכלים רק כוהנים, ובכל הארץ. להגבלת האכילה אין קשר לטהרה. . דוגמה מובהקת לכך היא אכילת קרבן הפסח. מן המקרא עולה שסעודות הזבח של כל הקרבנות היו בחצרות המקדש, וכן מתואר מקדש יחזקאל ככולל ארבע חצרות גדולות. בדברי הימים מתואר המעמד של סעודת קודש משותפת והלוויים משמשים כשרתים ומגישי האוכל (דברי הימים ב לה יג), וכנראה כך נקבע גם בהלכה הכיתתית. לפי ההלכה של חז"ל נערכו סעודות הקודש בכל רחבי העיר וקדושת המקדש התרחבה וחלה על כל השטח שבין חומות העיר. נראה שגם כאן השפיעה המציאות על ההלכה. בחצר המקדש (גם אחרי שנבנתה עזרת נשים) לא היה די מקום ולא הייתה ברירה אלא להרחיב את מושג המקדש על כל העיר⁴ראו בהרחבה ספראי, עליה לרגל, עמ' 155-151, כנגד הנשקה, בית הבחירה. (איור 34).

בשני המקרים השפיעה התעצמותו של היישוב היהודי על הפירוש ההלכתי. מספרם של עולי הרגל הרבים גרם לכך שלא ניתן היה להסתפק בשטח שבחצר המקדש. השינוי הדמוגרפי, ואולי גם השינוי ההלכתי, התבטאו גם בתכנון האדריכלי של המרחב במקדש. החצר בוטלה ובמקומה נבנתה עזרת נשים שנחשבה למקום קדוש, וכמובן לא התאימה לסעודות פרטיות של כלל ישראל.

מכל מקום, הלכות האכילה בירושלים קישרו את מעשר שני עם המקדש וביטאו תפיסה שמעשר שני הוא בבחינת קודש. לכך נקשרת השאלה של שימוש בכספי מעשר שני לאכילת בשר שאינו קרבן, "בשר תאווה". השאלה של אכילת בשר תאווה חוזרת במקורות שונים. מהמקרא ניכרת הסתייגות מכך, וההנחה היא שאכילת בשר היא רק באמצעות הבאתו לקרבן שלמים. הבעל מרים את חובותיו למזבח ולכוהנים, ואוכל את רוב הבהמה. עם זאת, המקרא מתיר אכילת בשר תאווה במקומות רחוקים. מהמשנה משמע שאי פעם בעבר מקובלת הייתה ההנחיה שאין לאכול מכספי מעשר שני בשר תאווה; הלכה זו שונתה כנראה, אך עדיין נותרה ההנחה שנהוג, רצוי או מקובל לקנות מכספי מעשר קרבנות לאכלם כזבחי שלמים (ראו פירושנו לפ"א מ"ד). כן נקבע שאין לקנות אלא אוכל ממשי וחשוב (שם מ"ה). בכספי מעשר שני אין לשלם חובות פרטיים (גם לא למי שיאכלם לפי כללי ההלכה). הביטוי ההלכתי לכך הוא שאינם "נכסי" בעל הבית (ביכורים פ"ב מ"א). הביטוי הספֵרותי מעיד שהם כנכסי שמים, כלומר כקרבנות. הבאתם לעיר אף מחייבת וידוי (ראו פירושנו לביכורים פ"ב מ"ב).

לפני בעל הבית ניצבו שתי אפשרויות: האחת להעלות את הפֵרות ישירות לירושלים ולאכלם שם, והאחרת לפדות אותם במחיר שוויים בתוספת חמישית ולהעלות את הכסף לירושלים. מי שבחר באפשרות השנייה השתמש בהם, מן הסתם, כאשר עלה לירושלים לרגל. את דמי המעשר צריך היה לבער, כלומר לצרוך בשנת ביעור המעשר אשר תידון להלן. לגבי נטע רבעי, שגם הוא נאכל בירושלים, נקבע שפֵרות שגדלו במרחק יום הליכה מירושלים יש להעלות לירושלים כפֵרות טריים (פ"ה מ"ב). לא שמענו על החלטה דומה לגבי מעשר שני. אדרבה, מהמקורות משמע שלא הוטלה עליהם מגבלה דומה ופֵרות שגדלו סמוך לירושלים נפדו. ההגבלה היחידה הייתה שאם הפרי נכנס לירושלים יש לאכלו ואין לפדותו (פ"ג מ"ה-מ"ו). לפי ההלכה העקרונית נעשה הפדיון במחיר רֵאלי בתוספת חמישית, ברם בפועל נמצאו דרכים לעקוף את הצורך בתוספת זו. המשנה עצמה מכנה הסדר זה "מערימין על מעשר שני" (פ"ד מ"ד), ובפועל הצליחו למצוא דרך הלכתית שלא חייבה את תשלום התוספת של חמישית. קשה לדעת האם היה היתר זה קיים גם בזמן הבית, או שמא גובש רק אחרי החורבן כאשר כל הלכות מעשר שני השתנו.

הפדיון נחשב למעמד הלכתי לכל דבר, והוא נעשה על פי שלושה, כלומר בבית דין (ראו פירושנו לפ"ה מ"ד; סנהדרין פ"א מ"ג). בכך נקבע שהפדיון הוא מעמד דתי וציבורי שיש בו חגיגיות. המשנה בפרק ה מדברת על פדיון כרם רבעי, ומן הסתם דינו כפדיון מעשר, אבל המשנה בסנהדרין מדגישה שכך הדין רק בפֵרות שאין דמיהם ידועים. ייתכן שזו משנה הבאה למעט את הצורך במעמד הדתי ולצמצמו למקרים של צורך בלבד, אבל דומה שכל פרי הוא בבחינת "אין דמיו ידועים" ואין כאן צמצום ההלכה. כפי שנראה להלן, בימי האמוראים המשיכו במנהג זה.