משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני · פרק 5 · משנה 5

ובשביעית פודהו כשוויו – בשנת שביעית הפֵרות עצמם הם הפקר, וכפי שאמרנו בפירושנו למשנה ג בשנה זו חל על המטע כפל תשלומים. הבעלים נדרש לתת את פֵרות המטע לעניים (להפקירם לכול), וגם להעלות אותם לירושלים. העניים מלקטים במטע, אך הפֵרות שליקטו הם קודש ועליהם להעלותם לעיר הקודש. בגלל אותה מחויבות כפולה מקלים חכמים ומסכמים שהפֵרות ייפדו בשוויים ללא מחיר ההובלה והטיפול בהם עד האכילה, וגם ללא החומש. יש גם לזכור שבמקרה זה ההובלה לירושלים יקרה מאוד. בהלכות ארץ ישראל מן הגניזה שמשלהי התקופה הביזנטית לערך נפסק: "נטע רבעי חייב בפדיון בשביעית בלבד. ואם הבקירו..."⁴³מרגליות, הלכות ארץ-ישראל, עמ' מב. . "בלבד" הוא כמו "בשוויו". ההמשך אבד, אך מסתבר שאף הוא כמשנתנו.

אם היה[ה] הכל מובקר – בשנה רגילה שבה בעל הבית הפקיר את המטע, אין לו אלא שכר לקיטה – מי שלקט את הפֵרות אינו חייב בהוצאות העברה או שמירה אלא רק בהוצאות הקטיף (הלקיטה) עצמו. כאמור, החילול מתבצע לפני הקטיף, לכן לכאורה היה מחיר הפֵרות צריך להיות כמות שהם שווים על העץ, ומחירם כמובן נמוך יותר מפֵרות קטופים. אבל ההלכה דורשת ששכר הקטיף ייכלל במחיר הפֵרות. האבחנה הנעשית אינה הגיונית מבחינה משפטית, ויש כאן מעין פשרה בין שתי תביעות: האחת שהפֵרות ייפדו בערכם בשעת הפדיון (כפי שהם על העץ) והאחרת שייפדו כערכם בשעת הגעתם אל הבית. המשנה מהלכת בדרך ביניים.

המשנה אינה מסבירה מדוע זה הופקר המטע, אבל מלשון המשנה משמע שזו הייתה אפשרות רגילה ולא מקרה תאורטי. שתי סיבות עשויות להוביל לנוהג של הפקרת כרם (או מטע) של רבעי. בדרך כלל פֵרות השנה הרביעית הם מעטים ודלים. ייתכן שהבעל אינו רוצה לשאת בעלויות של ההובלה לירושלים והטיפול בפרי, ומעדיף להפקיר יבול שאין לו ערך מסחרי של ממש. יתר על כן, במשנה ב לעיל סופר על התלבטותו של רבי אליעזר, לאחר חורבן הבית, שלא רצה לפדות פֵרות כרם רבעי ורצה להפקירם. באותו סיפור מקבל רבי אליעזר את הכרעתם של חכמים, ואת דברי השכנוע של תלמידיו, ונוהג לפי הנדרש בהלכה (לפדות את הפֵרות). אבל ייתכן שהיו אנשים שעדיין התקשו לקבל את ביטולה של תקנת הקדמונים שלא לפדות פרי בתחום ירושלים, ולכן העדיפו להפקיר את הכרם.

הפודה נטע רבעי שלו – זהו סיכומה של המשנה החוזר אל ראשה ומחבר את משנה ג ומשנה ה יחדיו, מוסיף עליו חמישיתו בין שהוא שלו ובין שניתן לו מתנה – מי שפודה כרם רבעי של הפקר או של שביעית שהוא כהפקר פודה את הכרם בשוויו, אבל הפודה את שלו חייב בחומש, וכן הפודה פֵרות שקיבל כמתנה. מתנה כאן אינה נתפסת כמכירה, שאז הפֵרות אינם נחשבים לפֵרות שלו, אלא כידו הארוכה של הבעל. המחלוקת הבסיסית בנושא היא במקום אחר (משנת בכורות פ"ח מ"י), במסגרת דיני גאולת קרקע ודיני מסחר. אבל התלמוד הירושלמי מנסה לחבר את המחלוקת הזאת לשאלות של הפרשת מעשרות מפֵרות שניתנו במתנה. בשני המקומות שבהם מועלית ההצעה יש גם מי שטוען שאין המקרה של מעשרות דומה למקרה במשנת בכורות⁴⁴משנה, מעשרות פ"א מ"א; ירו', שם נב ע"ג; לעיל פ"א מ"ב; ירו', שם נה ע"ג. . ואכן, שם מדובר בנתינה של מתנת קרקע שהיא מתנה ממוסדת שיש בה ביטוי למערכת יחסים מורכבת וממוסדת, המבוססת על התחשבנות ארוכת טווח. לעומת זאת במקרים שבמשניות מעשרות ומעשר שני מדובר במתנה בין ידידים ללא התחשבנות פנימית⁴⁵מקרה גבולי של מתנה שהיא כמעט מעשה מסחר מתואר במשנה, שבת פכ"ג מ"ב, וראו פירושנו לה. . שאלת ההשוואה למחלוקת האם מתנה כמכר עולה גם במשנתנו (ירו', פ"ד ה"ג, נה ע"א).

כאמור, במשנה ג מוצגת מחלוקת רבי ורבן שמעון בן גמליאל מהי מחלוקת בית הלל ובית שמאי לגבי החומש. לפי שיטת רבי המחלוקת היא רק בשנת שביעית, אבל בשנים רגילות לכל הדעות חייב הפודה בחומש. משנתנו נוגעת בשאלה מבלי להבהיר במדויק את עמדתה בנושא. לפי שיטת רבי המשפט הוא או כדעת הכול, ואינו חל על שביעית, או כדעת בית הלל בשביעית בלבד. לפי הפירוש השני הרי שהמשפט במשנה ("הפודה נטע רבעי שלו") הוא המשך לרישא "ובשביעית". בשנת שביעית יש, אפוא, הבדל בין הפודה משדהו לפודה משדה הפקר (של אחר). אמנם השדה עדיין אינו שלו בשנת שביעית, אף על פי כן הוא נחשב למעשה לשדה שלו ולכן חייב בחומש. מובן שיש בהסבר זה קושי משפטי. מכל מקום, לשיטת רבי ניתן גם להסביר את המשפט ("הפודה...") כמנותק מהרישא, וחל על כל השנים לכל הדעות. לשיטת רבן שמעון בן גמליאל המשפט נכון בכל השנים והוא כדעת בית הלל, ורגיל הוא שסתם משנה כדעת בית הלל, אף שיש גם משניות חריגות שהן כדעת בית שמאי.

עם כל זאת, המשפט "הפודה נטע רבעי" נראה כנטע זר במשנה. הוא חוזר למעשה למשנה ג, ומקומו הראוי היה שם. שם צריך היה להוסיף שכל דין חומש חל רק על הפודה את שלו. אם נפרש שהמשפט בא לסייג את הרישא "ובשביעית" אזי יהיה מיקומו ברור, אבל תוכנו יהיה קשה כמו שהסברנו. על כן דומה שהמשפט לוקט ממשנה קדומה אחרת כלשהי. שם היה המשפט בהקשר אחר, והעורך רצה להוסיף אותו לחטיבה של משניות ג-ה והוסיף אותו בסוף החטיבה, שלא בהקשרו הטבעי, ואכן המשפט מופיע גם במשנת בבא מציעא (פ"ד מ"ח) ללא הרישא "ובשביעית". ייתכן שמשם הוא נלקט אלינו, או שמשנתנו ומשנת בבא מציעא ליקטו שתיהן את המשפט ממקור קדום אחר.