משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני · פרק 5 · משנה 4

כיצד פודין נטע רבעי – לאחר שהוזכר דין פדיון ועל אילו פֵרות הוא חל עוסקת המשנה במעמד עצמו. כפי שאמרנו בפירושנו למשנה א ייתכן שהדין חל רק על ענבים. לפי הסבר זה מי שניסח את המשנה סבור שהדין חל גם על שאר פֵרות.

מניח את הסל על פי שלשה – המשפט מקוצר וכולל למעשה שני מרכיבים: 1. מניח את הסל, 2. בפני שלושה אנשים. כפי שנראה להלן הסל עדיין ריק, והפדיון הוא לפני קטיפת הפֵרות. שלושה אנשים נדרשים גם לפדיון מעשר שני (לעיל, פ"ד מ"ב). מעמד זה נדרש שהרי כל אדם רוצה להוריד מערך הפרי כדי לחסוך בעלויות, ולכן נדרשת מעורבות ציבורית כדי שלא יוזל המחיר מחד גיסא, ושלא ייגרם חשד מאידך גיסא. כפי שהסברנו במשנה שם השלושה נדרשים לשם שני מרכיבים: כבית דין, או כדי שהפדיון יהיה במעמד ציבורי.

משנת סנהדרין (פ"א מ"ג) מציגה את השלושה כבית דין רגיל. היו חכמים שהחמירו על עצמם וחיפשו דווקא שלושה מומחים: "מטלטלין של הקדש, נטע רבעי ומעשר שיני שאין דמיו ידועין, נפדין על פי שלשה לקוחות. ולא על פי שלשה שאין לקוחות" (תוס', סנהדרין פ"א ה"ב, עמ' 415). "לקחת" בלשון חכמים הוא למכור, ו"לקוח" הוא משקל בעלי מקצוע (כמו כרוז), כלומר על פי שלושה סוחרים מנוסים. כן הבין הירושלמי, ומסופר בו על רבי הושעיה שפדה את נטע הרבעי שלו על פי "שלושה איסתוננסין" (ירו', נו ע"ב). הכוונה לפקידים שנשאו את התואר היווני "אסטינימוס", והיו בין הממונים על הכלכלה בפוליס. שלושה אלו, שכנראה היו יהודים, נדרשו כנראה כמומחים ולא כבית דין.

דין פדיון מעשר שני ונטע רבעי נקשר במקורות לפדיון הקדשות וערכין, זאת למרות ההבדל המהותי ביניהם שהראשונים הם רכוש המקדש ומעשר שני ונטע רבעי הם רכוש פרטי שייאכל בקדושה בירושלים אך על ידי הבעלים. לכאורה היה מקום לצפות שאדם יפדה את הפֵרות לפי הכרעתו הפרטית, הרי האינטרס בפדיון גבוה הוא שלו. לעומת זאת, לאחר החורבן יש מקום לפקח עליו שלא יערים ויפדה בזול.

נפתח בדין פדיון ערכין, משום שעליו יש לכאורה הלכות מפורשות בתורה. לפי התורה קיימות שתי דרכי חישוב. לאדם רגיל ולשדה אחוזה מחיר קבוע, ובכל יתר המקרים הכוהן הוא המעריך. התורה הועידה לכוהן את התפקיד להחליט מה "ערכו" של אדם עני (פסוק ח), של בהמה טמאה (יב), של בית (יד), של שדה אחוזה (יח) ושל שדה מקנה (כג). לעומת זאת, בכל משנת ערכין אין אזכור לתפקיד הכוהן. כפי שנָראה בפ"ב מ"א של ערכין יש על כך מחלוקת: לפי רבי מאיר לאדם עני מחיר קבוע ולפי חכמים יש לו ערך משתנה, אבל לא נאמר מי המחליט. מכל מקום, לפי רבי מאיר אין כאן מקום להחלטה ותפקיד הכוהן נעקר. בפרק ו (מ"א) של ערכין מכירת שדה או בהמה היא במכרז שמנהל בית הדין. היעדר הכוהן, ושתיקת המשנה באשר לזהות "בית הדין", מהווים ניסיון "זועק" לטשטש את מקום הכוהנים. במקומות אחרים שבהם העיסוק בערכין הוא דרך אגב אנו שומעים מי אכן ניהל את המעמד. תוספתא שקלים מתארת, לפי תומה, את תפקיד האמרכלים, מבכירי פקידי המקדש: "שלשה גזברין מה הן עושין? בהן היו פודין את הערכין, ואת החרמין, ואת ההקדשות, ואת מעשר שני" (פ"ב הט"ו). אם כן, גם מעשר שני נתפס כרכוש קודש והשומה נערכת על ידי הנהגת המקדש. משנתנו והברייתא שציטטנו, לעומת זאת, מציגות את העמדה המנוגדת שהפדיון הוא בידי "שלושה" מומחים או סתם שלושה, כלומר סתם בית דין, ומן הסתם אפשר להבין שמדובר בבית דין של חכמים. בברייתא זו לא מדובר על ערכין, אבל כל יתר הסעיפים נפדים על פי שלושה "לקוחות", כלומר כמומחים ולא כבית דין. סתימת הלשון של משנתנו (מעשר שני) מרמזת שהכוונה לבית הדין של חכמים, אך הדבר לא נאמר במפורש⁴⁰ראו עוד תוס', מועד קטן פ"ב הי"א ומקבילות רבות, אבל בהן אין מדובר במעשר שני. .

משנת סנהדרין מציגה עמדת ביניים: "ההקדשות בשלשה, הערכין המטלטלין בשלשה, רבי יהודה אומר אחד מהן כהן. והקרקעות תשעה וכהן, ואדם כיוצא בהן" (פ"א מ"ג). לדעת חכמים הפדיון מתקיים בבית דין רגיל. שוב לא נאמר שהוא בית הדין של חכמים, אך בהחלט אפשר להבין מסתימת הדברים שלכך הכוונה. אבל לדעת רבי יהודה בערכין צריך להיות כוהן שותף בבית הדין⁴¹כך גם הפסוק שהתפרש כהנחיה לשיפוט של סנהדרין מדבר על כוהן גדול, והמדרש דורש שבבית הדין ישבו גם כוהנים, ובדיעבד הוא כשר ללא כוהנים: "ובאת, לרבות בית דין שביבנה. אל הכהנים הלוים, מצוה בבית דין שיהיו בו כהנים ולוים. יכול מצוה ואם אין בו יהא פסול? תלמוד לומר ואל השופט, אף על פי שאין בו כהנים ולוים כשר" (ספרי דברים, קנג, עמ' 206). . פדיון קרקעות ובני אדם (אדם שאמר "משקלי עליי", או אדם עני), שלפי התורה גם הוא בסמכות הכוהן, צריך להיעשות בעשרה שאחד מהם כוהן. לא ברור אם זו דעת הכול או רק דעתו של רבי יהודה. אין גם עדות שהלכת ביניים זו הוחלה גם על פדיון מעשר שני.

דומה שהתפתחות הדברים ברורה. בימי בית שני היה פדיון ערכין, הקדשות, חרמין ומעשר שני בסמכות הכוהנים. חכמים, כדרכם, התנגדו למונופול כוהני זה. בשלב ראשון דרשו שהפדיון והשומה יתנהלו בידי מומחים למסחר, ובכך דחקו את רגלי הכוהנים. לאחר מכן העבירו את התפקיד לבית דין סתם, כלומר לידיהם. בשלב ביניים הם "ויתרו" והודו שכוהן אחד חייב להיות שותף לתהליך (לפחות לפי עמדת רבי יהודה). הסדר המשוער הוא:

1. כוהנים

2. מומחים למכירה

3. בית דין שיכלול כוהן?

4. בית דין סתם.

סדר השלבים הוא משוער והגיוני. אפשר להוכיח ששלב 1 הוא הקדום, שכן הוא נכלל בסדרי המקדש. סדר יתר השלבים משוער ומבוסס על ההיגיון והאינטרס הסביר בלבד.

בהמשך משנת ערכין מעורב בית הדין גם בגבייה ובכפייה של ערכין ומשכונות (ראו דיוננו שם בפ"ה מ"ג ומ"ו), וראו גם פירושנו שם לפ"ח מ"א, שם נפרש שבית הדין מעורב רק לפי התוספתא והמשנה איננה מזכירה מרכיב זה.

[ואומר] כמה אדם רוצה לפדות לו בסלע על מנת להוציא יציאות מביתו – במסגרת המחיר של הפדיון נכללות הוצאות השינוע והשמירה, כך שהפרי יימכר במעט פחות משוויו, שהרי על הקונה מוטלות עוד הוצאות נוספות⁴²הר"ש מחלק ומציע שני פירושים, האחד שההוצאות הן הקטיף והשינוע והאחר שההוצאות הן העיבוד בשנת השביעית. . בפדיון מעשר שני לא נאמר מרכיב זה, אך נאמר "השבח לשני ויציאות מביתו" (לעיל פ"ד מ"א). כלומר, כל הוצאות השינוע הן על הפודה, ואם כתוצאה מהעברת המזון יעלה מחירו יהיה הרווח למעשר שני. ניכר כאן ההבדל בין מעשר שני לנטע רבעי. המשנה אינה מזכירה את החומש, וכך משאירה ללא הכרעה את המחלוקת שבמשנה ג האם יש לשלם חומש או לא. עם זאת, הניסוח נוטה יותר לדעת בית שמאי שנטע רבעי אינו חייב בחומש.

מניח את המעות ואומר כל הנלקט מזה מחולל על המעות האילו [ו]מכך וכך סלים בסלע – הסל עדיין ריק והפֵרות טרם נקטפו, לכן ניתן לומר שכל מה שיילקט בעתיד יהיה מחולל על המעות (הסלע). ההסדר המוצע נועד לכך שהקטיף יהיה של חולין, ולא שייקטפו פֵרות נטע רבעי (פֵרות קודש) ואחר כך ייפדו. ייתכן שהדבר נובע מרצונם של חכמים שהקטיף יהיה ללא קשיים וכך יוכלו הקוטפים לאכול בזמן הקטיף. הסיבה להבדל בין מעשר שני לנטע רבעי היא פשוטה. מעשר שני מתחייב רק לאחר הקטיף והבאת הפֵרות ל"גורן" והפרשת כל המעשרות, כולל הקצאת פֵרות למעשר שני ("קריאת שם"), כלומר לאחר שנגמרה מלאכתם. עד אז כל הפרי אינו חייב במעשרות ומותר לאכלו אכילת ארעי עד שיובא לבית. אבל נטע רבעי קדוש בעודו על העץ, ואם לא יפדוהו יימצא החקלאי מטפל בפֵרות קודש. ייתכן גם שהחקלאי הוא טמא ולכן אינו יכול לקטוף את הפֵרות, ומכל מקום אי אפשר יהיה לקנות את הפֵרות ממנו מחשש שנטמאו. אמנם הפרי אינו מקבל טומאה לפני שנגמרה מלאכתו, אבל הגבול בין המצבים עשוי להיות בלתי מוגדר דיו. כמו כן, קיימת שאלה של זכותם של הפועלים לאכול מהפרי הנקטף בידיהם. הפדיון המוקדם חוסך את כל הבעיות הללו.