משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני · פרק 5 · משנה 3

כרם רבעי – כאמור, תושבי יישובים רחוקים מירושלים רשאים היו לפדות את היבול, ואז היו רשאים לאכלו כרגיל ואת כסף הפדיון להעלות לירושלים. פדיון רגיל של מעשר שני או פדיונות אחרים הם בערך הרֵאלי בתוספת חמישית מהערך. בפסוקים העוסקים בכרם רבעי בתורה לא נאמר דבר על חילול פֵרות כרם רבעי, אבל נאמר שם "יהיה כל פריו קדש הלולים" (ויקרא יט כד). פסוק זה התפרש בספֵרות חז"ל כהיתר לחלל את הפֵרות כדי להעלות לירושלים מעות³⁴ראו במבוא ובירושלמי, נו ע"ב, ועוד. . לעומת זאת חילול מעשר שני נאמר בתורה במפורש, אבל גם שם לא נזכרת החובה להוסיף את החומש. אבל חכמים למדו חובה זו מדין גאולת קרקע (ויקרא כז יג) או אכילת קודש בשגגה (שם ה טז; כ יב). עם זאת, בימי חז"ל לא הייתה כל השאלה בעלת חשיבות רבה. בפועל נקבע שרק מי שפודה לעצמו חייב בחומש, ולא מי שקנה מאחר. בפועל מצאו דרך "להערים" על מעשר שני, וכנראה רק בודדים שילמו את החומש של מעשר שני (ראו לעיל פ"ד מ"ד).

בית שמי אומרים אין לו חומש – הפדיון הוא בערך הרֵאלי, ללא תוספת של חומש, אין לו ביעור – ביעור מעשרות הוא הציווי לסיים ולהפריש את כל החובות בגין מעשרות בתאריך מסוים. המשנה קובעת שביעור מעשרות הוא בערב יום טוב הראשון של פסח בשנה הרביעית והשביעית (להלן מ"ו). התוספתא והירושלמי³⁵תוס', פ"ה הי"ז; ירו', נו ע"א, וראו פירושנו לפאה פ"ז מ"ו. אומרים שמשנתנו כרבן שמעון בן גמליאל, אבל לדעת רבי מדובר רק בשנת שביעית, כלומר בכרם שהגיע לשנתו הרביעית בשנת שביעית. בשנה זו כל הפֵרות הפקר, וכל אדם רשאי לבצור אותם. על כן מי שאסף את הפֵרות, או בעל הבית שאסף מפֵרות ההפקר של שדהו, אין לו חומש. אשר לביעור, אם מדובר בשנת שביעית ייתכן שמדובר בביעור אחר, הוא ביעור שביעית. כידוע בשביעית כל הפֵרות הפקר ומותר לכל אדם לאספם, אך אסור לאוסף לאגור את הפֵרות. כאשר כלו כל הפֵרות מאותו המין בשדות חייב הוא להפקירם לכל אדם³⁶ראו פירושנו לשביעית פ"ט מ"ב. . דין ביעור שביעית נדון בפירושנו למשנת שביעית (פ"ט מ"ב). [ו]בית הילל אומרים יש לו – יש לו ביעור ואולי גם חומש, ולהלן נראה שלדעת בית הלל אכן יש לו גם חומש.

בירושלמי (נו ע"ב) ובבבלי (קידושין נד ע"ב) מתנהל דיון בטעמיהם של בית שמאי ובית הלל. הם מביאים דרשות אפשריות. אחת הדרשות היא "קדש הלולים" – "חילולים", והתלמוד מסביר שחכמים לא נמנעו מלדרוש דרשות הבנויות על חילוף האותיות ה-ח. בשפת היום-יום, ובעיקר בגליל, היה חילוף זה רגיל, עם זאת, דרשות הלכתיות הבנויות על חילופי אותיות נדירות למדי, ומלמדות על חריפות יתר. ברם, אין זו הדרשה הרגילה מסוג זה, ומצינו לה מקבילות. עם זאת, אי אפשר להוכיח שדרשות כאלה הן תנאיות, וודאי שאי אפשר להוכיח שדעת בית שמאי או בית הלל מבוססות עליהן. התלמודים מעלים גם שיקולים הגיוניים לדעת שני הצדדים, האם דין רבעי דומה למעשר שני או למעשר בהמה שחייבים בחומש או שאין ללמוד מהם. לפי האפשרות השנייה דין רבעי עומד בפני עצמו ולא נזכרת בו במפורש חובת החומש. אפשר גם להסיק מהתלמודים ששני הבתים נחלקים בשאלה עקרונית המכונה היום "כפל תשלומים", האם חייב אדם לשלם פעמיים בשביל אותה מצווה. בשנת שביעית נוצר מצב כזה, שהרי מצד אחד הפֵרות הם הפקר אבל מצד אחר הם עדיין חייבים בחובת נטע רבעי. על כל פנים רק במקרה זה פוטרים בית הלל מחומש, וזו כאמור שיטתו של רבי.

המשנה חוזרת, כמות שהיא, גם במסכתות אחרות (פאה פ"ז מ"ו; עדיות פ"ד מ"ה). מבחינה מבנית נראה שמשנת פאה נלקטה ממסכת מעשר שני, שכן טבעי להניח שהמשנה תביא את ההלכה הקשורה לעניינה ברישא, ובסיפא את המקרים הנגררים. מסכת מעשר שני עוסקת בכרם רבעי ומביאה את המחלוקת על כרם רבעי ברישא, ומשנת פאה הפותחת גם היא בכרם רבעי נלקטה ממנה. סביר להניח שמשנתנו עצמה נלקטה ממשנה קדומה כלשהי שבה היו מסודרות מחלוקות בית שמאי ובית הלל בנושאים חקלאיים שונים³⁷משנתנו משובצת עוד כמות שהיא במשנה עדיות פ"ד מ"ד. ממשנתנו אי אפשר לדעת האם עדיות ליקטה את החומר מאחת המסכתות בסדר זרעים (פאה או מעשר שני) או שמא שימשה מקור להן. השאלה מחייבת בירור נרחב, ומשנתנו אינה מוסיפה רבות לבירור הכללי. .

בהמשך הפרק מוסבר כיצד פודים נטע רבעי, ואחרי משפט זה "ובשביעית פודה כשוויו³⁸המשנה מסבירה שאם היה הכול מופקר אין לו אלא שכר לקיטה. לפרי עצמו אין מחיר, שהרי הוא הפקר, ו"ערכו" הוא מחיר האסיף בלבד. ... הפודה נטע רבעי שלו מוסיף עליו חמישיתו..." (להלן מ"ה). כפשוטה משנתנו (משנה ג) מדברת על שנה רגילה, ומשנה ה ("ובשביעית...") עוסקת בפודה כרם רבעי בשנת שביעית, אך אין היא עוסקת במפורש בשאלת החומש. אם משנה ה מדגישה שזה הדין בשנת שביעית, סימן שמשנתנו היא בשנה רגילה והיא מנוסחת בסתם כדעת רבן שמעון בן גמליאל החולק על בנו. את משנת פאה הקטועה ניתן להבין כאחת משתי הדעות הללו. לא מן הנמנע שהציטוט הקטוע שבמשנת פאה הוא דרכו של רבי, שהיה עורך המשנה, לבטא את דעתו. כידוע הכליל רבי במשנה לעתים קרובות דעות המנוגדות לדעתו, ולו זו בלבד אלא שהציג את הדעה החולקת עליו כסתם, ולא כלל את דעתו האישית במשנה. מצב זו מוכיח כי רבי לא ראה במשנה ספר של פסקי הלכה אלא לקט האמור לשמש מצע משותף ואחיד להמשך הלימוד³⁹על כך ראו בקצרה במבוא לפירוש המשניות. . עם זאת, לעתים נראה שיש במשנה פסק הלכה או לפחות הכוונה של הדעות. במקרה שלנו משנת מעשר שני מוכיחה שרבי ערך את המשנה בניגוד לדעתו, ומשנתנו מהווה אולי דוגמה למקרים שבהם הביע רבי את עמדתו ההלכתית, אך לא אמר אותה בפירוש אלא קטע את הציטוט כך שאפשר יהיה לעייל את דעתו לתוך המשנה. ברם ייתכן גם שהציטוט קטוע מסיבות אחרות, ורבי לא ניצל את תפקיד העריכה להפצת דעתו.

חומש של נטע רבעי

מחלוקת בית שמאי (אין לו חומש) ובית הלל (יש לו חומש)

בית שמי אומרים יש לו פרט יש לו עוללת והעניים פודין לעצמן – המדובר כמובן בשאר שני שבוע, שהרי בשנת שביעית אין לשדה בעל בית, ואין חובת פרט ולקט כלל. לדעת בית שמאי כרם רבעי אינו פטור ממצוות התלויות בארץ ועל כן רשאים העניים ללקט פרט ועוללות, ואם לקטו ורצו לפדות את פֵרותיהם פודים אותם בעצמם. הבעל אינו רשאי לאסוף את הפרט לעצמו ולתת לעניים את דמי פדיונו.

בית הלל אומרים כלו לגת – כלומר כל הפרי של בעל הבית, והוא עושה בו כרצונו. כאמור המשנה חוזרת במסכת פאה ובעדיות, וכן בספרא: "יהיה כל פריו (ויקרא יט כד) – להביא את הפרט ואת העוללות כדברי בית הלל, בית שמיי אומר יש לו פרט ויש לו עוללות" (קדושים פרשתא ג ה"ז, צ ע"א). כלומר, לדברי בית הלל כל פריו הוא קודש, ולדעת בית הלל יש לו פרט ועוללות ואלו אינם קודש אלא ניתנים לעניים.