משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני · פרק 1 · משנה 2

המשנה פותחת בהלכות של מעשר בהמה ובכור וחוזרת שוב להלכות של מעשר שני. הלכות מעשר בהמה ואף הלכות בכור דומות להלכות מעשר שני. אף בספר ויקרא פרק כז התורה סודרת את פרשת מעשר בהמה (פסוקים לב-לג) לאחר פרשת מעשר שני (פסוקים ל-לא). מעשר בהמה חייבים להעלותו לירושלים כדי לשחטו כקרבן, כשם שחייבים להעלות את המעשר השני. במעשר בהמה אין לכוהן כל חלק, כשם שאין לכוהנים חלק במעשר השני הנאכל בירושלים. עם זאת, מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא האם מותר למנות כוהן עם ישראל לאכילת בכור (בית הלל) או שהדבר אסור (משנה, בכורות פ"ה מ"ב; תוס', שם פ"ג ה"ט, עמ' 538). המחלוקת רומזת לנוהג חברתי לשתף את כוהני ירושלים בבכורות, וכפי שראינו הנוהג הכללי היה לשתף את כוהני העיר גם במעשר שני ובמעשרות ובתרומות, על חשבון כלל הכוהנים והלוויים⁹ראו במבוא למסכת ובמבוא למסכת מעשרות. .

מעשר בהמה – המעשר שחייבים להפריש מעשרה ולדות ומעלה בכל שנה, חייבים להעלותו לירושלים לקרבן. הבעלים אוכלים אותו ואין לכוהנים כל חלק בו (משנה, זבחים פ"ה מ"ח). המשנה קובעת בפשטות שמעשר בהמה לא בטל גם לאחר החורבן: "מעשר בהמה נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית" (בכורות פ"ט מ"א), כמו מעשר דגן (משנה, שקלים פ"ח מ"ח). הלכה זו מופיעה במקורות נוספים והיא מוצגת כהלכה חד משמעית (כגון תוס', בכורות פ"ז הט"ו, עמ' 543), אם כי לא נאמר במפורש מה אמור הבעל לעשות עם מעשר הבהמה, ולהלן נראה שאין לאכול את הבהמה גם לאחר שנפסלה לקרבן. ברם, הבבלי קובע בפשטות שמעשר בהמה בוטל "משום תקלה" (בכורות נג ע"א). החשש הוא שמעשר הבהמה יופרש, אך כמובן אי אפשר להקריב את המעשרות, ולפיכך יש חשש שבטעות יישחטו ומי שיאכלם יעבור על איסור כרת. הבבלי מציג את ההחלטה כעובדה ידועה ואינו מגלה מתי נקבעה, וכיצד החליטו על ביטול מצווה מדאורייתא בגלל חשש מעין זה. יתרה מזו, אותו חשש קיים גם לגבי בכורות, אך בכורות נהגו גם אחרי ימי הבית וגם בחו"ל. כמו כן לא ברור האם ההחלטה שמעשר בהמה אינו נוהג אחר החורבן התקבלה גם בארץ ישראל. חז"ל עוסקים בדיני מעשר בהמה כאילו היה הלכה נוהגת, ברם מכאן אין ללמוד דבר, שכן גם דיני קודשים נידונים כאילו היו הלכה למעשה.

עם כל זאת, למרות ההלכות בדיני מעשר בהמה, אין בידינו עדויות על קיום המצווה למעשה¹⁰פעם אחת מסופר על רבי אלעזר בן עזריה שהפריש מעשר בהמה. ראו בבלי, שבת נד ע"ב. רבי אלעזר בן עזריה היה פעיל כבר בימי הבית, ולפיכך ייתכן שהמסורת משקפת את מעשיו לפני החורבן. מפרשים התקשו בכך משום שסברו שרבי אלעזר זה היה חכם צעיר בדור יבנה, בעיקר על סמך אגדת הגמרא בבבלי, ברכות כח ע"א ובירו', פ"ד ה"א, ז ע"ד. ברם, כבר הוכח שבסיפור שבתלמודים על מינויו של רבי אלעזר בן עזריה לנשיא נכללו דברי אגדה. בדור יבנה היה רבי אלעזר בן עזריה חכם ותיק וידוע, וכך גם מפרש הירושלמי את משנת ברכות (ירו', ברכות פ"א ה"ט, ג ע"ד). רבי אלעזר הספיק לקנות בית כנסת בירושלים (בבלי, מגילה כו ע"א), וברור שהיה איש מבוגר כבר בימי הבית. ראו על כך אצל ספראי וספראי, הגדת חז"ל, עמ' 118 הערה 6). להסבר אחר, דחוק יותר, ראו תוספות לשבת נד ע"ב ד"ה "הוה מעשר". , זאת למרות הידיעות הרבות על קיום מצוות מעשר דגן או מצוות דומות אחרות. נראה שמעשר בהמה לא היה מצווה רווחת. לרוב החקלאים לא היו כלל עדרים גדולים; יתר על כן, "אחים שותפים", כלומר משפחה מורחבת, פטורים היו ממעשר בהמה¹¹משנה, שקלים פ"א מ"ז; בכורות פ"ט מ"ג. לאחים השותפים ראו פירושנו לשקלים שם. , לפיכך נוצר מצב שבו רק מעטים התחייבו במצווה זו. מכל מקום איננו יודעים מתי בוטלה המצווה, ואולי נהג הביטול רק בבבל. הנימוק "מפני תקלה" מופיע בתוספתא לעניין דומה של הפרשת הקרבן של גר¹²תוס', שקלים פ"ג הכ"ב; הירושלמי, שם נא ע"ב, מייחס את התקנה לרבן יוחנן בן זכאי, ובתוספתא התקנה אנונימית. , ואולי יישם הבבלי פתרון זה גם על הלכה זו של הפרשת מעשר בהמה.

אם כן, לפי הבבלי בוטלה המצווה. אין לכך מקבילות ארץ-ישראליות, אך העובדה שאיננו שומעים על הפרשת מעשר הלכה למעשה מעידה כי המצווה בוטלה, או שלפחות לא הייתה רווחת.

מעשר הבהמה הוא "קדש לה' " (ויקרא כז לב), ומשום כך אין מוכרין אותו – שהרי הכתוב אומר "לא יגאל", ודרשו חכמים: "נאמר כאן לא יגאל ונאמר בחרמי כהנים לא ימכר ולא יגאל, מה לא יגאל האמור בחרמי כהנים אינו לא נמכר ולא נגאל אף לא יגאל האמור כאן אינו לא נמכר ולא נגאל" (ירו', נב ע"ג; בבלי, בכורות לב ע"א).

תמים חי – מעשר בהמה תמים כשהוא חי מיועד לקרבן, והמיועד לקרבן אינו נמכר. הירושלמי בראש הסוגיה למשנתנו קובע שהוא הדין שמעשר בהמה שחוט אין מוכרים אותו, ולא נשנה חי אלא כנגד האמור בסיפא של משנתנו: "הבכור מוכרין אותו תמים חי". כך לשונו של הירושלמי: "השחוט (כלומר הא שחוט, וכך ציטט ריבמ"ץ) מותר. תני רבי (כך בכ"י ליידן, ובד"ו: דבי רבי ינאי) לא שנייא בין חי בין שחוט בין תמים בין בעל מום, וליי דא מילה תנינן (כך בכ"י רומי, ולפנינו תנן) שחוט בגין (כך הגיהו, בצדק, המפרשים, ובכ"י רומי מטושטש) ניתני דבתרה הבכור מוכרין אותו תמים חי ובעל מום ושחוט" (נב ע"ג). כך שנויים הדברים בספרא (בסוף הספר): "בבכור הוא אומר 'לא יפדה' נמכר הוא, ובמעשר הוא אומר 'לא יגאל' ואינו נמכר, לא חי ולא שחוט, ולא תם ולא בעל מום"¹³וראו דברי אפשטיין, מבוא, עמ' 74, ובפירושנו להמשך דברי המשנה. . אולם, לדברי רבא מעשר בהמה נמכר שחוט מן התורה אלא שחכמים גזרו על השחוט: "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש לא יגאל – אימתי עושה תמורה מחיים, אימתי אינו נגאל (כלומר אינו נמכר, כפירוש רבינו גרשום ורש"י)? מחיים, הא לאחר שחיטה נגאל. ורבנן הוא דגזרו לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה" (בבלי, בכורות לא ע"ב). בירושלמי מיוחסת דעה זו לרבי יהושע בן לוי (קידושין פ"ב ה"ח, סג ע"א).

ולא בעל מום חי ושחוט – מעשר בהמה, אף שיש בו מום, אסור למכרו, בין חי ובין שחוט. התלמוד הירושלמי (נב ע"ג) מסביר הלכה זו: "מעשר בהמה לא חלקה התורה בין חי בין שחוט, בין תמים בין בעל מום" (בניגוד לבכור שמבחינים בו בין בעל מום לתמים, ראו להלן). אם כן, מעשר הבהמה אמור להמתין עד להבאתו למקדש, ואם נפגם לקרבן נותר בקדושתו ואין לשחטו, וכמובן גם לא למכרו.

ואין מקדשין בו את האשה – קידושי אישה יש בהם מעשה קניין, ואסור לקדש במעשר הבהמה כשם שאסור למכרו. אף הלכה זו היא כדברי רבי מאיר ששנה בקידושין: "המקדש בחלקו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אינה מקודשת... דברי רבי מאיר" (פ"ב מ"ח). במשנת קידושין חולק רבי יהודה ואומר שבשוגג הקידושין אינם תופסים ובמזיד הם תופסים, הסברנו זאת במשנה הקודמת והבאנו את דברי רבי ורבן שמעון בן גמליאל בעניין. במקרה זה ברור שמשנתנו כרבי מאיר, ומן הסתם כך גם המשנה הראשונה.

הבכור – של הבהמה הטהורה קרב על המזבח, דמו נזרק על המזבח וחלבו מוקטר על המזבח (במדבר יח יז-יח) ובשרו "נאכל לכהנים" (משנה, זבחים פ"ה מ"ח), מוכרין אותו – הכוהנים, תמים חי – כשהוא חי ולא הועלה עדיין על המזבח הכוהנים רשאים למכרו.

בברייתא השנויה בספרא ובתלמוד הבבלי¹⁴ספרא בחוקותי, פרק יג ה"ד, קטו ע"ד; בבלי, בבא קמא יג ע"א; בכורות לא ע"ב; לב ע"א; תמורה ה ע"ב. נדרשת ההלכה המבדילה בין מעשר בהמה שאינו נמכר לבין בכור שהכוהנים רשאים למכרו: "בבכור הוא אומר 'לא יפדה' (במדבר יח יז¹⁵בנוסח שלנו "לא תפדה". ) נמכר הוא ובמעשר הוא אומר 'לא יגאל' (ויקרא כז לג) ואינו נמכר לא חי ולא שחוט ולא תם ולא בעל מום".

בתלמוד הבבלי מוסר רב נחמן בשם רבה בר אבוה: "לא שנו אלא בכור בזמן הזה... אבל בזמן שבית המקדש קיים כיון דתם להקרבה הוא דקאי אין מוכרין אותו תמים חי" (תמורה ז ע"ב; בבא קמא יב ע"ב). התלמוד מתקשה בפירוש זה שכן בהמשך הכתוב שממנו לומדים שמותר למכרו נאמר "את דמם תזרק על המזבח ואת חלבם תקטיר" (במדבר יח יז), כלומר הכתוב האוסר מכירת בכור אינו מדבר אלא בזמן שהמקדש קיים. הסוגיה מתרצת בדוחק רב: ראשיתו של הכתוב דנה בבעל מום וסופו של הכתוב בתם הקרב על המזבח. קשה היה לו לרבה בר אבוה שהמשנה תתיר למכור בכור המיועד לקרבן, והסביר את המשנה בדרך שהסביר. מן התלמוד הירושלמי מוברר כי הם הבינו את משנתנו כפשוטה שאין אנו דנים אלא בשעה שבית המקדש קיים ומעלים את הבכור כקרבן. התלמוד (נב ע"ג) דן אם "חי" שנזכר במשנתנו הוא דווקא חי ולא שחוט או "בין חי בין שחוט", ונמסרו דעות משתנות בשם רבי יודה בן פזי או בין רבי יודה בן פזי בשם עצמו לבין רבי יודה בן פזי בשם רבי יהושע בן לוי. הדיון בין חי לשחוט הוא בוודאי דיון בימי הבית, שכן "בזמן הזה" אין כל מקום לדיון אם מותר למכור בכור שחוט. לאחר החורבן בכור שחוט אסור בהנאה, ודינו להיקבר (משנה, בכורות פ"ה מ"ו).

הכוהנים רשאים למכור את הבכור התמים, אולם לאחר שנשחט ואימוריו הועלו על המזבח אין הוא נמכר, שהרי ביזיון הוא שקרבן יימכר. כך משתמע מלשון המשנה "תמים חי", ובניגוד ל"ובעל מום חי ושחוט" שבהמשך המשנה. כך מוסר "רבי יהודה בר פזי בשם רבי יהושע בן לוי חי לא שחוט" (ירו', נב ע"ג)¹⁶בירו', קידושין פ"ב ה"ח, סב ע"ד, מובאת הסוגיה למשנתנו. לפי אחת הגרסאות דעתו של רבי יהודה בן פזי עצמו היא שאף שחוט נמכר, אך גרסה זו אינה תואמת את פשוטה של המשנה. .

ובעל מום – ובכור בעל מום נמכר, חי ושחוט – בין חי ובין שחוט, ומקדשין בו את האשה – כי "כל שמותר למוכרו מותר לקדש בו" (שנות אליהו). כאמור לעיל זו משנת רבי מאיר, ורבי יהודה חולק על כך ואומר שבמזיד הקידושין תופסים.

אין מחללין מעשר שני על אסימון – את המעשר השני ניתן לחלל על כסף, להעלות את הכסף לירושלים ולקנות בו דברי מאכל, כאמור בתורה בספר דברים: "וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו... ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך" וכו' (יד כד-כו). חילולו של המעשר השני נעשה רק על כסף ולא על אסימון. בספר המעשים לבני ארץ ישראל מבואר: "האסימון מה הוא? כסף או זהב שעשאו מטבע חלק בלא כתב ובלא צורה"¹⁷אפשטיין, ספר המעשים, עמ' 95. . המילה "אסימון" היא מילה יוונית שמשמעה חסר סימן, כלומר עיגול מתכת ללא ציור וכיתוב, וכדרשתו של רבי עקיבא: "וצרתה הכסף... דבר שיש עליו צורה, פרט לאסימון שאין עליו צורה" (ספרי דברים, פיסקא קז, עמ' 167; ירו', פ"ג ה"ב, נב ע"ג). האסימון היה חומר הגלם שעליו טבעו את המטבע. הוא שימש כמעין קבלה בבתי מרחץ ובמקומות דומים¹⁸ראו דברי הר"ש המתקשה בפירוש האסימון, ולשווא התחבט בכך. .

במשנת עדויות, בשורה של מחלוקות בין רבי דוסא בן הרכינס וחכמים, אנו קוראים: "מחללין מעשר שני על אסימון דברי רבי דוסא. וחכמים אומרין אין מחללין" (פ"ג מ"ב), ובספרי דברים (ראו לעיל) זו מחלוקת בין רבי ישמעאל ורבי עקיבא: "וצרתה הכסף – דבר שדרכו ליצרד דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבה אומר דבר שיש עליו צורה פרט לאסימון". קרוב לומר שההלכה הקדומה התירה לחלל על האסימון, כמציאות המקראית שאין בה מטבעות עם כתב וצורה, וההלכה המאוחרת הגדירה את "הכסף" ככסף שטבוע בכתב וצורה העובר לסוחר. אף הדרשה "וצרתה הכסף – דבר שדרכו ליצרד" קרובה לפשוטו של מקרא. משנתנו נתנסחה כדעת חכמים ורבי עקיבא.

יש להניח שההלכה נבעה מהסביבה הכלכלית שבה פעלו חכמים. בתקופה הקדומה היה המסחר במטבעות מצומצם והאסימון נמדד לפי ערכו של חומר הגלם, כמו המטבע. כאשר השתרש השימוש במטבעות נדחה האסימון והפך לאמצעי מסחר מטיב משני.

ולא על המטבע שאינו יוצא – אין מחללים על מטבעות שאינם יוצאים כמעות בשוק. בתוספתא פ"א ה"ה-ה"ו: "אין מחללין אותו לא על מטבע מרוד ולא על מטבע שאינו יוצא... כיצד היו לו מעות כזביות ומעות ירושלמיות אין מחללין אותו עליהן. אם חלל לא קנו מעשר". הברייתא מפרשת מה הם המטבעות שאינם יוצאים כגון מטבע מרוד, כלומר מטבעות של ימי המרד ברומאים, והם מטבעות של בן כוזיבא, ומעות ירושלמיות, הם המטבעות של מרד החורבן שנטבעו בירושלים¹⁹אמנם היו מטבעות בעלי חשיבות משנית גם ברחבי הארץ, ומטבעות מספר שנטבעו בגמלא שבגולן נמצאו בחפירות האתר, אך רוב המטבעות נטבעו בירושלים. במרד בר כוכבא נטבעו מטבעות רבים, וכנראה לא בירושלים. . הם נקראו כך משום שהיה חרות עליהם "לגאולת ירושלם". כך שנינו בתלמוד הבבלי: "מחללין על המעות שאינם יוצאות כיצד היו לו מעות כוזביות ירושלמיות או של המלכים הראשונים אין מחללין" (בבא קמא צז ע"ב), ובירושלמי למשנתנו: "מטבע שמרד" (נב ע"ד)²⁰כלומר "של מרד". "שמרד" גם בכ"י רומי ואצל ר"ש סיריליאו. בערוך: "מטבע שמרד בו כגון בן כוזיבא", ערוך השלם, ערך "כזב", כרך ד עמ' 212. . עד לפני שנים ספורות התלבטו חוקרים האם שמו של מנהיג המרד היה בר כוכבא ונקרא בן כוזיבה על שם שהכזיב, או ששמו היה כוזיבה ונקרא בר כוכבא על שום שנחשב למשיח שעליו נאמר "דרך כוכב מיעקב". במכתבים שיצאו מחצרו של מנהיג המרד מופיע במפורש שמו "בן כוסבה", וברור שהמינוח "מעות כוזביות" אינו מבטא אכזבה אלא זהו שמו של מנהיג המרד.

שמו של המנהיג מופיע על המטבעות, אך אף פעם אין הוא מכונה "כוסבה" או "כוזיבה" אלא "שמעון" בלבד. אבל התוספתא ידעה מי היה מנהיג המרד, ולכך התייחסה.

מן הביאורים על מטבע שאינו יוצא אנו למדים כי מטבעות של מרד החורבן ומרד בר כוכבא נשמרו בידי יהודים. ההלכה לא התירה לחלל עליהם את המעשר לא מחמת חוסר הערכה וכבוד להם אלא מפני שאינם מטבע יוצא.

"מטבע שאינו יוצא" הוא מטבע שאינו הליך חוקי: "אבל מטבע היוצא משום מלכים הראשונים מחללין אותו עליהן" (תוס', פ"א ה"ו). הנוהג הרומי היה שכל שליט הנפיק מטבעות חדשים עם סמלי ממלכתו, אבל המטבעות הישנים עדיין הילכו בשוק. בפועל אנו מוצאים אותם גם עשרות שנים לאחר מות הקיסר. היו אף מטבעות שנחשבו לאמינים במיוחד והילכו בשוק עשרות רבות של שנים²¹ראו וינר וספראי, מטמונים; וינר וספראי, מטמונים א. . הירושלמי (נב ע"ד) מסייג מעט קביעה זו, כנראה לנוכח המקרים ששלטון אחד פסל מטבעות של קודמו ואסר את השימוש בהם, מסיבות פוליטיות.

במשנת כלים נידון דין "דינר שנפסל והתקינו לתלותו בצואר קטנה" (פי"ב מ"ז), והרי זה שימוש נוסף במטבע שנפסל.

ולא על המעות שאינן ברשותו – ואין מחללים על מעות שאינן ברשותו. המדרש דורש: "בידך, פרט לשיצא חוץ מרשותך" (ספרי דברים, קז, עמ' 168). בתוספתא מתפרש: "כיצד אין מחללין על המעות שאין ברשותו, היו לו מעות טמונות בקצטרא ובהר המלך, או שנפל כיסו לבור, אף על פי שיודע שהוא שם אין מחללין אותו עליהן, ואם לא קנה מעשר" (פ"א ה"ו), ומעין דברים אלו בירושלמי למשנתנו (נב ע"ד). קרוב להניח שהדברים אמורים בימים הסמוכים לימי מרד בר כוכבא שעה שישראל נדחקו מהר המלך ומפקדות צבאיות השתכנו ביישובים שהיהודים גורשו מהם²²ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 718. . "קצטרא" היא קסטרום, המונח הלטיני למצודה צבאית, ומדובר במצודה צבאית יהודית שנתפסה או ביישוב יהודי שנתפס למקום מושב של יחידה צבאית. הר המלך היה יישוב גדול ומרכז יהודי שאחרי המרד הפך לאזור נכרי, וכאמור בתלמוד הירושלמי שהתירו שמן של גויים "שהיו עולין עליו להר המלך ונהרגין עליו" (שבת פ"א ה"ד, ג ע"ד; עבודה זרה פ"ב ה"ט, מא ע"ד). זיהויו של הר המלך שנוי במחלוקת, ולא כאן המקום לבררו²³קליין, ארץ יהודה, עמ' 248-239, זיהה את האזור בצפון הר יהודה, ותמך בדעתו ספראי, הר המלך. ינקלביץ הציע את הרודיון, ושחר את מערב השומרון. ראו ינקלביץ, הר המלך; שחר, הר המלך. . בירושלמי אף נדון דינו של מי שיש לו מטבעות מעשר שני "של סכנה", כלומר מטבעות של אחת המרידות שעתה, בימי השלטון הרומי, אי אפשר להשתמש בהם שכן אינם הליך חוקי.

יהודים הטמינו כספם במטמונים אך לא יכלו להגיע אליהם. אישור מרגש לכך יש בממצא הארכאולוגי. ברחבי הארץ נמצאו כ-150 מטמוני מטבעות מהתקופה הרומית-ביזנטית (750 שנה). קרוב לעשרים אחוז מהם מימי מרד בר כוכבא. תקופות של מרידות בכלל היו עילה להטמנת מטבעות, ובימי מרד בר כוכבא הוטמנו מטמונים רבים ביותר²⁴כמות המטמונים מעידה על הטמנת יתר, וגם על כך שבעלי המטמונים לא שבו לאספם. ראו על כך וינר וספראי, מטמונים; וינר וספראי, מטמונים א. .

המשנה מניחה שמטבעות מארצות אחרות יוצאות בירושלים, והן נחשבות להליך חוקי ותקני. בדרך הטבע רוב המטבעות בעיר הגיעו מרחבי האימפריה ונחשבו למטבעות עוברות לסוחר. עם זאת הגיעו לירושלים גם עולים מחוץ לאימפריה, וההלכה מכירה במטבעות כהליך חוקי ומבהירה ש"כל המטביעות היו יוצאות בירושלם" (ירו', נב ע"ד; בבלי, בבא קמא צז ע"ב). מן הראוי להעיר שחז"ל לא תיארו מציאות של ריבוי מטבעות זרים בעיר, אלא רק קבעו את הסטטוס ההלכתי של כסף חוץ. בפועל התגלו בעיר ירושלים אלפי מטבעות מסוף ימי בית שני, ואחוז מטבעות החוץ קטן ואינו חריג, לפיכך אין עדות שאכן הגיעו לירושלים מטבעות חוץ רבים. ההלכה, אפוא, איננה זיכרון היסטורי אלא קביעה הלכתית עקרונית ומאוחרת המושפעת מתדמיתה של העיר כעיר בינלאומית בעבר הזוהר.