משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני · פרק 1 · משנה 3

משנתנו והמשנה הבאה דנות במעמדם של הדברים הבאים עם צורכי האוכל: מה מעמדו של עור הבהמה שנלקח בכסף של המעשר השני ומה מעמדם של סלי התאנים והענבים; האם יצאו לחולין או שיש לקנות צורכי אוכל כנגד עור הבהמה והסלים של דברי המאכל.

הלוקח בהמה לזבחי השלמים – הלוקח מכספי המעשר בהמה לזבח שלמים. מכספי המעשר יש לקנות צורכי אוכל לשם אכילתם בירושלים. ההלכה מתירה לקנות בכספי המעשר זבחי שלמים אף על פי שחלקים מן השלמים עולים על המזבח, וכמות ששנינו בתוספתא שביעית: "שביעית אין לוקחין בה זבחי שלמים מה שאין כן במעשר שיני" (פ"ז ה"ו), ובספרי: "יכול יקח בהמה למשתה בנו הרי אתה דן נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה (דברים כז ז: "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך") מה שמחה האמורה להלן שלמים, אף שמחה האמורה כאן שלמים" (ספרי דברים, קז, עמ' 168). מדרשה זו הסיקו חכמים ראשונים ש"עיקר אכילת מעות מעשר שלמים היו מביאין מהן"²⁵רש"י לפסחים ז ע"א; הרא"ש בפירושו למשנתנו ועוד. , או אולי עדיף לנסח שההלכה הקדומה הניחה בפשטות שממעשר שני יש לקנות שלמים, ורק מאוחר יותר הקלו בקניית בשר תאווה.

וחייה לבשר תאווה – החיה אינה נלקחת לזבחי שלמים, שהרי אין החיה עולה על המזבח. היא נלקחת רק לשם "בשר תאווה". הכינוי "בשר תאווה" יסודו במקרא: "כי ירחיב ה' אלהיך את גבלך כאשר דבר לך ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכל בשר בכל אות נפשך תאכל בשר" (דברים יב כ), ובהמשכו של הכתוב: "כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך... ואכלת בשעריך בכל אות נפשך" (שם כא).

המשנה שונה: "הלוקח בהמה לזבחי השלמים וחיה לבשר תאווה". בהמה אינה נקנית בירושלים בכספי מעשר שני אלא לזבחי שלמים, ורק החיה נלקחת לבשר תאווה, לבשר שאינו נזבח על המזבח. כיוצא בו שנינו במשנת ביכורים: "כוי יש בו דרכים שוה לחיה ויש בו דרכים שוה לבהמה... שווה לבהמה... ואינו נלקח בכסף מעשר לאכול בירושלם" (פ"ב מ"ח-מ"י). כאמור, התפיסה הקדומה הייתה שבכסף מעשר שני מותר לקנות בשר לשם קרבן בלבד. הכוי אינו יכול לעלות כקרבן, ולכן אינו נלקח בכסף מעשר שני. המשנה שם מניחה בפשטות שכוי אינו ראוי לקרבן, אך כאמור פרט זה אינו נזכר במפורש. לפי ההלכה מותר לקנות בכספי מעשר שני גם בשר חולין; הדבר אולי אינו רצוי ואינו ראוי, אך מותר. כך גם מותר לקנות חיה, או שלפחות אם קנה הקנייה מועילה ואינה בטלה. ייתכן שבדרך דומה מותר למעשה גם לקנות כוי²⁶ראו מלאכת שלמה שכתב שגם כשהותר לקנות בשר תאווה מכסף מעשר שני נאסרה קניית הכוי. . משנת ביכורים עומדת, אפוא, על הדין העקרוני ולא על הנוהג שהיה אפשרי הלכה למעשה.

בתוספתא למשנתנו פ"א ה"ט נאמר: "לוקחין חיה ועוף לבשר התאוה, אבל לא לזבחי שלמים". ברם, לא רק בכסף מעשר שני אין לוקחים בהמה לבשר תאווה אלא היה קיים איסור על אכילת בשר תאווה בירושלים אף שלא מכספי מעשר שני. בהמשך דברי התוספתא אנו שונים: "מי שגזרו שיהא בשר התאוה מטמא את הידים אמרו אין לוקחין חיה לבשר התאוה, אבל לוקחין עוף לבשר התאוה". בשר תאווה בירושלים מטמא את הידיים (ראו להלן), וכדי שלא יחליפו בשר חיה בבשר בהמה אסרו אף לקנות בכסף מעשר שני חיה, ורק העוף נלקח. בהמשך נאמר: "רבי לעזר בן יהודה איש אבלין אומר אף לא העוף לבשר התאוה, שכן הגת שנעשת על גבי בשר תאוה טמאה לקודש טמאה לתרומה", כלומר האדם שאכל בשר תאווה בירושלים הוא טמא, ואם עשה מלאכתו בגת הגת טמאה לקודש ולתרומה.

התוספתא שלפנינו מעידה שבהמשך הימים גזרו על הטומאה של בשר התאווה. בברייתא אחרת שנינו: "בראשונה היו אומרים בשר התאוה טהור, חזרו וגזרו עליו שיהא מטמא את הידים, חזרו וגזרו עליו שיהא מטמא במגע, חזרו וגזרו שיהא כנבלה עצמה ומטמא במשא, חזרו ואמרו כל הגת שנעשית על גבי התאוה טמאה לקודש וטהורה לתרומה, חזרו ואמרו חיה ולא עוף. רבי אליעזר איש כפר אובלין אמר אפילו על גב עוף אחר ועל גב תרנגלת אחר טמאה לקדש וטהורה לתרומה" (תוס', נדה פ"ט הי"ח, עמ' 652). עם זאת, רק במדרש תנאי אחד אנו שומעים במפורש הנחיה שלא לאכול בשר תאווה: "אם מקבלו את עליך, להיות אוכל בשחיטה הרי גבולך מרחיב. ואם אין את מקבל עליך להיות אוכל בשחיטה הרי גבולך ממעט" (ספרי זוטא לדברים, יב כ, עמ' 173). לא מן הנמנע שהלכה זו מאוחרת ומשקפת כבר את הימים שלאחר החורבן, כאשר בשר התאווה היה מותר בוודאות, ואז ניתן לשחזר, שחזור תאורטי, מסורות קדומות שלפיהן בשר רגיל איננו מותר אלא בשר קרבנות בלבד. בפועל ודאי שגם מחוץ לירושלים אכלו בשר כאשר בשר תאווה הפך לאפשרות היחידה לאכול בשר, וכך יוצא מכל הבדיקות הארכאולוגיות שנעשו באתרים יהודיים מהתקופה שלאחר החורבן. אין צריך לומר שכל המסורות על הימנעות מאכילת בשר קשורות לימי הבית ולירושלים בלבד.

אם כן, ההלכה הלכה והחמירה בבשר התאווה, אך ההלכה של כת קומראן החמירה הימנה. במגילת המקדש נאמר: "לא תזבח שור ושה ועז טהורים בכל שעריכה, קרוב למקדשי דרך שלושת ימים. כי אם בתוך מקדשי תזבחנו, לעשות אותו עולה או זבח שלמים. ואכלתה ושמחתה לפני, במקום אשר אבחר לשום שמי עליו. וכל הבהמה הטהורה אשר יש בה מום בשעריכה תאכלנה, רחוק ממקדשי סביב שלושים רס..."²⁷מגילת המקדש, עמוד נב, שורה 13 ואילך. מועתק לפי מהדורת קימרון. ידין במבואו למגילת המקדש א, עמ' 242, סבור שלימים נדחה האיסור על אכילת בשר תאווה בירושלים, אך אין כל סיוע לכך במקורות. ההרחקה מן היישוב שלושים ריס נזכרת במשנת בבא קמא: "אין פורסין נישבים ליונים אלא אם כן היה רחוק מן הישוב שלשים ריס" (פ"ז מ"ז), שהם כחמישה עד שישה קילומטר לערך. . אם כן, אין לשחוט "בשר תאווה" כלל, ורק בהמות פסולות לקרבן מותר לשחוט כבשר תאווה, ואף זאת רק במרחק ניכר מירושלים.

יצא העור לחולין – העור אינו מתקדש בקדושת מעשר שני, ואין צריך לאכול כנגד שוויו של העור. העור יצא לחולין, ובעליו יכול לעשות בו כחפצו אף מחוץ לירושלים. כל זאת משום שהעור טפל לבשר.

אף על פי שהעור מרובה על הבשר – ששוויו של העור מרובה משוויו של הבשר. קניית בהמות, ובמיוחד כבשים שעורם הוא בעל ערך, היא במידה מסוימת אף דרך להבריח את הכסף מחובת קניית אוכל בירושלים, אוכל אשר אין לאכלו אלא בירושלים.

במדרש מבואר: "מה בקר וצאן מיוחדין שאי אפשר לו להיקנות אלא על ידי עורן, יצא עורן לחולין אף כל שאי אפשר לו להיקנות אלא על ידי עורו יצא עורו לחולין" (מדרש תנאים לדברים, יד כו, עמ' 79). לפי המדרש הלוקח בהמה או חיה יצא עורן לחולין רק כשקנאן כשהן בחיים, שאי אפשר לקנותן אלא עם עורן, וזו היא ששנינו בתוספתא: "הלוקח צבי בירושלם אין צריך לאכל כנגד העור. שחוט, צריך לאכל כנגד העור" (פ"א הי"א). הריטב"א בפירושו למסכת עירובין (כז ע"ב, עמ' רנה) מביא את ההלכה שבמשנתנו ומסיף: "ויש אומרים שלא התיר הכתוב בקר אגב עורו וצאן אגב גיזותיו אלא בשקנם חיים שאז הם טפלין לו", והוא דוחה הנחה זו, ונעלמה מרבנו התוספתא לשעה.

התוספתא מצטטת בהקשר למשנתנו מנהג או הלכה ידועה: "אין משכירין בתים בירושלם מפני שהן של שבטים. רבי לעזר בי רבי שמעון אומר אף לא המטות. עורות של מקדשין בעלי אשפיזין באין ונוטלין אותן בזרוע" (פ"א הי"ב-הי"ג). לפי התפיסה המשפטית התאורטית ירושלים היא נכס של כל עם ישראל, ועל כן אין בה רכוש פרטי. הטיעון לכך הוא שירושלים לא התחלקה לשבטים, כלומר לא נקבע בנחלת איזה שבט היא, וממילא אין היא נחלה פרטית של אף אחד. ברור שזו מערכת משפטית תאורטית, ובפועל הייתה חלוקת השבטים נתון היסטורי מעורפל שבימי בית שני לא נודעה לו משמעות רֵאלית. ודאי שלאנשים היו בתים והם מכרו וקנו אותם, אבל זו הייתה התפיסה המשפטית. מכוח הנמקה עיונית זו נקבע שלעולי הרגל זכות להתאכסן ללא תשלום בחצרות הבתים, ומכיוון שהבתים אינם רשות פרטית כביכול לא יכול בעל הבית לעכב בעדם. אבל בפועל נהגו עולי הרגל לשלם עבור האכסון, והתשלום היה בעורות המוקדשים, כלומר בעורות בעלי החיים שהוקרבו²⁸ירו', נד ע"א; ספראי, עליה לרגל, עמ' 134-132. . אנו שומעים אף על עולי רגל שהקפידו לקנות כבשים או פֵרות בשביל העור או הצמר שערכם היה רב: "לוקח הוא אדם פרה מפני עורה" (ירו', נב ע"ד). לעור היה ערך כספי רב, כפי שעולה מסדרת עדויות. כך, למשל, הברייתא מספרת על מאבק בין הכוהנים הפשוטים למנהיגות הכוהנית של המקדש על חלוקת עורות קודשים (עולות), ומשמע מהסיפור שהיה זה משאב רב ערך כלכלי (תוס', מנחות פי"ג הי"ז-ה"כ, עמ' 533).

כדי יין סתומות – הלוקח בכסף מעשר שני כדי יין סתומים ומוגפים, מקום שדרכן להימכר סתומות – אך היין דרכו להימכר עם הכד כשהוא סתום ומוגף, יצאה קינקן לחולין – הקנקן בטל ליין והוא חולין. הצורה "קינקן" מופיעה בכ"י קופמן בכל המקומות במשנה, ובחלק מן המקומות אף בכ"י פרמה. בתוספתא שנויה הלכה זו באופן כללי יותר: "חומר במעשר שני שהמעשר שני קונה את הקנקן" (שביעית פ"ז ה"ז). כאמור, במשנתנו הדין כן רק בחלק מהמקרים.

האיגוזין והשקדים יצאו קליפיהן לחולין – הלוקח בכספי מעשר שני אגוזים ושקדים, קליפותיהם הם חולין. הלכה זו ערוכה לפי אותו עיקרון שכל דבר שדרכו להימכר עם אריזתו יצאה האריזה לחולין. במידה רבה, כפי שהדגישו מפרשי המשנה, הלכה זו ניתן ללמדה מקל וחומר מקנקנים של יין שדרכם להימכר סתומים²⁹ראו דברי מלאכת שלמה ודברי הגר"א בשנות אליהו. . מקליפות האגוזים והשקדים הכינו צבע, ועל כן חשוב היה לקבוע אם הם קודש או חול.

התמד – הוא מים שנותנים על פסולת הענבים, וכאותה ששנינו במעשרות: "המתמד ונתן מים במידה" (פ"ה מ"ו). המים ששוהים על פסולת הענבים מחמיצים, עד שלא החמיץ – אינו אלא מעין מים, ובהמשך פרקנו (מ"ה) אמור: "הלוקח מים... לא קנה מעשר", ולכן: אינו נלקח בכסף מעשר. התמד עומד להחמיץ, אבל עד שלא החמיץ אינו משקה ואינו נלקח בכסף המעשר.

משהחמיץ נילקח בכסף מעשר – משהחמיץ הוא משקה וניתן לקנותו בכסף מעשר, וכדרשה של בן בג בג: "בבקר (דברים יד כו) – ולקחת פרה על ידי עורה, בצאן – ולקחת רחל על ידי גיזתה, ביין – ולקחת חבית על ידי קנקנה, ובשכר – ולקחת תמיד משהחמיץ"³⁰ספרי דברים, קז, עמ' 168. הדרשה שנויה בחלקה אף בירושלמי למשנתנו (נב ע"ד) ובבבלי, עירובין כז ע"ב. . הלכה זו שנויה אף במשנת חולין בתוך קובץ הלכות אשר סודר לפי העיקרון שבשעה שנוהג בהם דין אחד אין נוהג בהם הדין האחר ובשעה שנוהג הדין השני אין נוהג בהם הדין הראשון: "התמד עד שלא החמיץ אינו ניקח בכסף מעשר ופוסל את המקוה, משהחמיץ ניקח בכסף מעשר ואינו פוסל את המקוה" (פ"א מ"ז).

משנתנו מתירה לקנות בהמה וחיה אף על פי שהעור מרובה על הבשר, ובברייתא שבירושלמי (נב ע"ד) אמורה ההלכה בלשון אחר: "תני לוקח הוא אדם פרה מפני עורה, וצאן מפני גיזתה, ויין מפני קנקנו". הברייתא מתירה לקחת את הבהמה לא רק כשעורה מרובה על הבשר אלא אף כשהקנייה נעשתה בגלל העור או הקנקן של היין. אולם, בסוגיה בירושלמי עולה אף הגבלה: "אמר רבי זעירא הדא דתימר בשהיה המוכר הדיוט, אבל אם היה המוכר אומן נעשה כמוכר זה בפני עצמו וזה בפני עצמו". כלומר, אם המוכר הוא אומן בייצור קנקנים או בעיבוד עורות הרי שהוא נותן את דעתו על העור או על טיבו של הקנקן. בהמשך הסוגיה מוסיף רבי מנא שאף "אם הלוקח אומן נעשה כלוקח זה בפני עצמו וזה בפני עצמו", והקונה יהיה חייב לאכול בירושלים לפי שוויים של הקנקן או של העור.

משנתנו והמשנה שלאחריה דנים במעמדם של הדברים הבאים עם הבהמה: היין, האגוזים והשקדים, אולם בין "הלוקח בהמה" ל"לוקח חיה" נידונה ההלכה על "התמד" "עד שלא החמיץ", הלכה שאינה מעניינה של משנתנו כלל ועיקר. נראה כי הסיבה להזכרת ההלכה של התמד היא הדרשה של בן בג בג שהבאנו לעיל הדורשת את הכתוב ופורטת את אשר ניתן לקחת בכסף מעשר שני: "בבקר – פרה על ידי עורה... ובשכר ולקחת תמד משהחמיץ" (ספרי דברים, קז, עמ' 168)³¹רבי יהוסף (מובא במלאכת שלמה) עמד על הקושי בהזכרת התמד במשנתנו, ותירץ בדרך שתירץ. .

לפנינו סידור הלכות בהשפעת דרשת הכתוב. הדרשה היא, כפי המשמע, דרשה קדומה, שכן בן בג בג הוא חכם קדום בן דורו של הלל³²ראו בכר, אגדות התנאים, כרך א חלק א עמ' 7, אלא שאין הדברים מובטחים לחלוטין. שהשפיע על עריכת ההלכות במשנה. זו תופעה המצטרפת לדברינו כי הדרשה הייתה חלק מן הלימוד כל ימי יצירתה של ההלכה ושל התורה שבעל פה בכללה, ואין לקבוע כי ההלכה שאינה תלויה במדרש המקרא קדמה ללימוד בדרך הדרשה, כשם שאין לקבוע כי דרך יצירת ההלכה ועיצובה קדמה לדרשת הכתובים. מכל מקום, לעתים מושפע סידור המשנה ממדרש ההלכה כפי שראינו, למשל, במבוא למסכת פאה ובמבוא למסכת שבת.