משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני · פרק 1 · משנה 6

המשנה חוזרת ושונה את ההלכות שבסופה של המשנה הקודמת, אלא שהמשנה הקודמת שונה בלוקח פֵרות ומשנתנו חוזרת על ההלכות בלוקח בהמה.

הלוקח בהמה שוגג – כבמשנה הקודמת אין לפרש אלא שלקח את הבהמה מחוץ לירושלים ונתן את דמיה בשוגג מדמי מעשר שני, יחזרו דמיה למקומה – המעשה נעשה בשוגג ללא דעת הקונה והמוכר, הקנייה מתבטלת והדמים חוזרים למוכר. בברייתא השנויה בבבלי קידושין "תנו רבנן: אין לוקחים בהמה במעות מעשר שני ואם לקח בשוגג יחזרו דמים למקומם" (נה סע"ב). מפרשי התלמוד פירשו כהלכה כי הכוונה שאין לוקחים בהמה בכסף מעשר שני מחוץ לירושלים כבמשנתנו, וכפי שמוכח בהמשך דברי משנתנו ובדברי הברייתא, אלא שנחלקו בטעמו של האיסור. רש"י נוטה לפרש "שמא תכחיש בטורח הדרך", והתוספות בד"ה "אין" מפרשים "שמא יגדל עדרים עדרים". קרוב יותר לפרש את טעמו של האיסור לקחת בהמה מחוץ לירושלים בדרשה של בן בג בג ובדבריו של רבי חגי שהבאנו בפירוש למשנה הקודמת, שאין מחללים את כסף המעשר השני מחוץ לירושלים והמיקח הוא מיקח טעות. בתוספתא שנויה הלכה זו בשינוי: "הלוקח בהמה לזבחי שלמים⁴²כך בכ"י וינה ובדפוס ראשון, וכך משתמע מהמשך דברי התוספתא. בכ"י ערפורט: הלוקח בהמה. בשוגג יחזרו דמיה למקומה" (פ"א הט"ו). קרוב לפרש שהניסוח בתוספתא בא ללמדנו שאף על פי שלקח בכספי מעשר שני בהמה לזבחי שלמים ונהג כהלכה, שהרי אין זובחים בשר תאווה בירושלים מכספי מעשר שני, ואין זובחים בהם אלא שלמים, מכל מקום הקנייה הייתה בשוגג ואינה אלא מיקח טעות ודמיה יחזרו למקומה. בהלכה בתוספתא ישנה הרחבה של העיקרון שנקבע במשנה.

מזיד – ידע שהכסף הוא דמי פדיון מעשר שני והבהמה ראויה לזבחי שלמים, והרי אין דרך לחזור ולפדותה, לכן: תעלה ותאכל במקום – בירושלים. בתוספתא שהבאנו לעיל מובאים דברי רבי יהודה החולק על הלכה זו או מפרשה: "אמר רבי יהודה במי דברים אמורים בזמן שמתכוין ולקחה מתחילה לשום שלמים, אבל במתכוין להוציא מעות של מעשר לחולין, בין בשוגג בין במזיד יחזרו דמים למקומן" מפני שאנו קונסים את המוכר. אם התכוון להוציא מעות לחולין הרי זה בבחינת מזיד, על כן גם השגגה בבחירת הבהמה אינה הופכת את המעשה לשוגג⁴³ראו דברי רבי יהודה אף בבבלי, קידושין נו ע"א. בסנהדרין כד ע"א - כה ע"א יש מחלוקת אמוראים האם בכל מקום שאמר רבי יהודה "במה" הוא בא לחלוק או לפרש. .

עוד מוסיפה התוספתא: "אם היתה בהמה בעלת מום בין בשוגג בין במזיד יחזרו דמים למקומן, אם היו פירות טמאין בין בשוגג בין במזיד יחזרו דמים למקומן". טעמה של ההלכה בפֵרות טמאים ברור: אי אפשר להעלותם ולאכלם בירושלים ולכן המיקח בטל. ייתכן שבבהמה בעלת מום הטעם הוא מפני איסור אכילת בשר תאווה בירושלים⁴⁴ברם, ראו את דברי התוספות בסוכה מ ע"ב דיבור המתחיל "שמא". .

אם אין מקדש – בתוספתא: "בזמן הזה", תקבר על יד עורה – תרעה עד שתמות ותיקבר עם עורה. בשחיטת זבחי שלמים כהלכתם ואף בחיה לבשר תאווה "יצא העור לחולין" (משנה ג), אבל בהמה זו שנלקחה שלא כהלכה ואי אפשר היה לשחטה אין ליהנות אף מעורה.