משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני · פרק 1 · משנה 7

שתי המשניות הקודמות סודרות את פרטי ההלכות של חפצים שאין לוקחים אותם בכספי מעשר שני ואת דרך קנייתם, ומשנתנו שונה את כללי ההלכות ומסיימת בכלל היסודי של דרך הקנייה לדמי מעשר שני.

אין לוקחין עבדים – כך בנוסחאות מן הטיפוס הארץ-ישראלי ואחרות⁴⁵א, ב, ג3, ג5, ג6, ו, ז, כ, ל, נ, ן, ס, פ, ת, ת2, ת3. , כך גם בציטטה של משנתנו בקידושין נו ע"א ובציטטה בתלמוד הירושלמי למשנתנו (נב סע"ד), ובמקבילה למשנתנו בשביעית פ"ח מ"ח. בדפוסים: עבדים ושפחות. בספרי: "יכול בעבדים ושפחות וקרקעות תלמוד לומר..." (ספרי דברים, קז, עמ' 168 – שלושה דברים אלו כסדר שבמשנתנו).

וקרקעות ובהמה טמאה מדמי מעשר שני – כל אלו אינם צורכי אוכל, וכאמור בסופה של משנה זו אין מחללים דמי מעשר שני אלא על צורכי אוכל, אם לקח – בשוגג או במזיד: יאכל כנגדן – חייב לקנות מכספו הוא צורכי אוכל כנגד הדמים שהוציא עבור העבד, הבהמה הטמאה או הקרקעות, ולאכלם בקדושת מעשר שני בירושלים. הלכה זו שונה מן האמור במשנה ה ובמשנה ו שבהן אמור שבשוגג "לא קנה מעשר" ובמזיד יעלה ויאכל בירושלים. העבדים והחפצים אינם נאכלים, אך מדוע אין המשנה חוזרת על ההלכה שהקניין בטל והדמים חוזרים למקומם? התלמודים מעלים שאלה זו.

בתלמוד הירושלמי (נב סע"ד) מוסרים שני אמוראים, רבי חייה בר יוסף ושמואל, טעמים שונים. האחד אמר שההלכה במשניות הקודמות אמורה כשהמעשה היה "דרך חילול" ודרך חילול "לא קנה מעשר", ומשנתנו כשעשה את מעשהו "דרך מכירה", והאמורא האחר הסביר שמשנתנו היא במקרה שאי אפשר להחזיר את הדמים מפני "שהלך לו המוכר", ובמשנה הקודמת מחזירים את הדמים מפני "שהמוכר קיים". בתלמוד הבבלי (קידושין נו סע"א) נאמר רק טעם אחד: "כשברח" המוכר. מפרשי המשנה, שהתלמוד הבבלי שגור בתורתם, מביאים ברובם רק את הטעם של שמואל בבבלי: כשהמוכר ברח.

בדרך זו פירש הרמב"ם את משנתנו. בהלכות מעשר שני הוא כותב: "בין מזיד בין שוגג אם ברח המוכר הרי זה יאכל כנגד אותן המעות בירושלים ואם היה המוכר קיים יחזרו הדמים למקומן" (פ"ז הי"ז). ברם, בפירושו למשנה הוא כותב: "במה דברים אמורים בשלקח במזיד אבל בשוגג יחזרו דמים למקומן"⁴⁶וכבר תמהו בעל תוספות חדשים ורבי עקיבא איגר בתוספותיו כיצד מפרש הרמב"ם את משנתנו שלא כפי פירוש התלמוד בקידושין. במבוא לפירושנו הראינו כי לעתים פירשו פרשנים את המשנה בניגוד לתלמוד, ונקטו בדרך זו מתוך שהגיעו למסקנה שפשוטה של המשנה מחייב זאת. פרשנים אלו מהווים עבורנו מקור השראה ואומץ בבואנו להציע למשנה פירוש שאינו בתלמודים. .

פירוש זה מתיישב יפה עם פשוטה של משנה. בשוגג המיקח בטל, ובמזיד, אם ניתן הדבר, והם כל הדברים המנויים במשנה ה ובמשנה ו (מים ומלח, פֵרות מחוברים לקרקע, פֵרות, בהמה), יעלו וייאכלו במקום. אולם הדברים המנויים במשנתנו, כגון עבדים ושפחות, קרקעות ובהמה טמאה, אי אפשר לאכלם בירושלים ולכן יאכל כנגדם בירושלים.

בעל מלאכת שלמה מסביר שבעצם הפתרון שיאכל כנגדם הוא דרך המלך, ובמשניות הקודמות נמנע פתרון זה מתוך החשד שאגב הקנייה "תכחיש גופה (של הבהמה) בדרך. ועוד דחיישינן לגזל עדרים". נראה שהפרשן חש בקושי שבפירוש התלמודים.

ייתכן שהמיוחד במשנתנו נובע מההעברה ממסכת שביעית (פ"ח מ"ח). במסכת שביעית מוצג הפתרון ש"יאכל כנגדם" כדרך המלך. אין צריך לומר שבכך רוקנו חכמים את ההלכה מתוכנה הרֵאלי והפכו אותה לסמלית בלבד, שהרי "יאכל כנגדם" מהווה למעשה אישור למכירה. כפי שנראה במבוא למסכת שביעית צמצמו חז"ל את הלכות שביעית והקלו בהן, זאת כתגובה לקשיים בשמירת המצוות ולכך שרבים בציבור לא יכלו עוד לשאת בעול הכבד. בדיני מעשר שני לא היה צריך להקל שכן ממילא לא קיימו עמי הארץ את המצווה, ובכלל הקושי בה פחות משמירת שביעית, על כן לא הוצע הפתרון ש"יאכל כנגד". משנתנו מזכירה את הפתרון מתוך ההשראה הספֵרותית של דיני שביעית, אך הוא יוחד למקרה מיוחד כפי שפירשו התלמודים.

אין מביאין – מכספי מעשר שני, קיני זבים קיני זבות – הזב או הזבה לאחר שנטהרו מזובם וספרו שבעה ימים לטהרתם מביאים ביום השמיני שני תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה (ויקרא ט א-לג). הקרבנות של הזב או הזבה מכונים בלשון חכמים "קִני זבים" ו"קִני זבות". המשנה קובעת שאין הזב או הזבה מביאים מכספי מעשר שני את קִניהם. הלכה זו היא חלק מכלל גדול בהלכה ש"כל דבר שהוא בא בחובה לא יבוא אלא מן החולין", כלל החוזר פעמים רבות בהקשרים שונים (משנה, מנחות פ"ז מ"ו; תוס', פ"א ה"ד, ועוד).

קיני יולדות – היולדת חייבת להביא את קִניה לאחר טהרתה (ויקרא יב ו-ח). קִני יולדת נזכרים במשנה, בהלכות שונות, ליד קִני זבים וקִני זבות (משנה, שביעית פ"ח מ"ח; שקלים פ"א מ"ה; נדרים פ"ד מ"ג).

חטאות ואשמות – גם אלו הן חובה ואינן באות מן המעשר. בכמה נוסחאות עיקריות חסרות שתי מילים אלו (ג6, ז, ל, ס), ובעל מלאכת שלמה כותב: "חטאות ואשמות, במשניות החכם ה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל נמחקו". במקומות האחרים במשנה יש שנזכרו אף חטאות ואשמות, ויש שאינן. על כל פנים, מבחינת ההלכה ודאי שאף חטאות ואשמות אין לוקחים מדמי מעשר שני ואם הביא יאכל כנגדן – כפי ששנינו בראש המשנה בלוקח מדמי מעשר שני דברים שאינם לאכילה.

זה הכלל כל שהוא חוץ לאכילה ולשתייה ולסיכה – שקנה דברים שאינם לאכילה, לשתייה ולסיכה, או שאינו רשאי לאכלו כמעשר שני, מדמי מעשר שני יאכל כנגדו – בירושלים בקדושת מעשר שני. "זה הכלל" הוא צורה רווחת במשנה לסיכום פרטי הלכה בצורת כלל. צורה זו מלווה את המשנה פעמים רבות מתחילתה ועד סופה, אלא שהמשפט כולו ספק אם היה במשנה. הוא חסר בכ"י מינכן ובכ"י של פירוש הר"ש משנץ (מ, ץ).

כאמור, משנתנו מקבילה למשנת שביעית פ"ח מ"ח שסודרת את הדברים כמשנתנו אלא שעניינה הוא בשביעית, כשם שהמשנה הראשונה בפרק הבא מקבילה לשביעית פ"ח מ"ב. במסכת שביעית חסר "זה הכלל"⁴⁷ראו אפשטיין, מבואות, עמ' 1048. .

סיכום דיני מכירת מעשר שני

ההלכות שבמשנה ברורות והמחלוקות מעטות, עם זאת קשה להעלות מהמקורות טעם הלכתי ברור להלכה. הבבלי העמיד חלק מהמשניות כסובבות סביב העיקרון של "ממון גבוה", וכפי שראינו זו תפיסה בבלית בלבד. במשנה (ביכורים פ"ב מ"א; חלה פ"א מ"ט) רעיון זה מופיע בלבוש עקרוני ודתי. התרומה היא "נכסי כוהן" והוא רשאי לעשות בה כרצונו, ואילו מעשר שני אינו נכסיו של הבעל, לא במובן המשפטי אלא במובן הדתי. הירושלמי נימק חלק מההלכות "מפני שיש בו קדושה" או "ברכה", כלומר אלו פֵרות קודש ולכן יש להיזהר בשימוש בהם. במקביל ראינו בין הפרשנים שניסו לצמצם את האיסורים ההלכתיים ולהסבירם בחשש שהפֵרות ייפגעו, הבהמה תכחיש בדרך או שהקונה ישתמש בהם לחולין. הלכה אחרת יש בתוספתא: "אחד שביעית ואחד מעשר שני: אין פורעין מהן מלוה וחוב, ואין משלמין מהן גמולין, ואין פודין בהן שבויין, ואין עושין בהן שושבינות, ואין פוסקין מהן צדקה, אבל משלחין מהן דבר של גמילות חסדים וצריכין להודיע, ונותנין אותן לחבר עיר בטובה" (שביעית פ"ז ה"ט; פאה פ"ד הט"ז). אפילו חובות לקופת הצדקה אין לשלם ממעשר שני, משום שאין לשלם בו חוב. כל זאת בשונה מתרומה. בדרך כלל מעשר שני כשביעית, אבל גם מצאנו שהחמירו במעשר שני יותר מבשביעית (לעיל פירושנו למ"ז ולמ"ד). הוא הדין במסחר בפֵרות שביעית ומעשר. בשני המקרים נאסר מסחר והותרה החלפה ידידותית למטרות רֵעות, אבל בשביעית נפרץ ההיתר והפך להיתר מכירה ומסחר, אם כי מוגבל⁴⁸ראו המבוא למסכת שביעית. , ובמעשר שני האיסור היה מוקפד יותר (להלן פ"ג מ"א).

דומה שמעבר להלכות המשפטיות היה השיקול העיקרי חברתי. התרומות ניתנו לכוהנים שהיו קבוצת עילית שידעה להקפיד ולהחמיר בקדושת תרומה. פֵרות מעשר שני ניתנו

לכל אדם ונועדו לשימושו, על כן צריכים היו חכמים להקפיד שלא ייעשה בהם שימוש בדרך שאינה מכובדת. חכמים ידעו שרוב הציבור הם עמי ארצות שאינם מקפידים על כל פרטי הפרשת מעשרות, והקפידו שפֵרות שהופרשו לא יוצאו לחולין, דבר הכרוך בעברה חמורה. במציאות שלאחר החורבן היה הפיתוי להשתמש בפֵרות מעשר שני רב עוד יותר ומכאן ההקפדה הרבה, ודנו בכך במבוא.