משנת ארץ ישראל על משנה מגילה · מבוא · מיקום 3

במשנה שבספרי הדפוס שלפנינו, וכן בכתבי היד של המשנה, הסדר הוא: פרק א – מגילה נקראת; פרק ב – הקורא את המגילה; פרק ג – בני העיר; פרק ד – הקורא את המגילה עומד. כך הסדר גם בתלמוד הירושלמי. בספרי הדפוס של התלמוד הבבלי וכבר בכתבי יד אחדים הפרק הרביעי בא לפני הפרק השלישי. הסיבה לכך היא כנראה שהפרק הרביעי פותח "הקורא את המגילה עומד", וצירפו את כל שלושת הפרקים שפותחים ב"מגילה". אולם כפי שיתברר בפירושנו לאותה משנה ספק רב אם המילים "את המגילה" הם מעיקרה של המשנה, ואין משנה זו עוסקת במגילה אלא בקריאת התורה. הסדר לפי כתבי היד ודפוסי משנה הוא הגיוני. שני הפרקים הראשונים פותחים בענייני קריאה המגילה: "מגילה נקראת באחד עשר" (פ"א מ"א); "הקורא את המגילה למפרע" (פ"ב מ"א). פרק ג פותח בענייני בית הכנסת: בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיו בית כנסת. הפרק ממשיך בענייני בית הכנסת, וממשנה ד ואילך נפרטים סדרי קריאת התורה. פרק ד ממשיך בענייני קריאת התורה, המפטיר והתרגום עד לסיומה של המסכת³⁶¹לפנינו הנוסח: "הקורא את המגילה", אולם כפי שהערנו קרוב לראות את המילים "את המגילה" כתוספת, והמשנה אינה עוסקת אלא בקריאת התורה (ראו בפירושנו למשנה). .

הפרק הראשון של המשנה עוסק בזמן קריאת המגילה, אך משוקע בו קובץ הלכות המהווה את רובו הכמותי של הפרק, קובץ של הלכות מתחומי הלכה שונים אשר הקשר ביניהם הוא רק בצורה המינמוטכנית: "אין בין... ל... אלא...". משנה ד מסתיימת בהלכה: "אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת מגילה ומתנות לאביונים", ולאחריה באות שלוש עשרה הלכות הערוכות באותה מתכונת. אין נושא משותף לשלוש עשרה הלכות אלו. הן דנות בהלכות שבת ויום טוב, דיני נדרים, טומאה וטהרה, כתיבת כתבי הקודש, תפילין ומזוזות, דיני כהונה וקרבנות. הדבר המקשר בין הלכות אלו אינו אלא צורתן החיצונית. יש מן ההלכות שמופיעות בלשונן במשנה במקומן, במסכת המוקדשת לאותו נושא. במשנה ט בקובץ כתובות שתי הלכות על ההבדל בין הכוהן הגדול המשוח בשמן המשחה לכוהן הגדול בימי המשנה המכונה "מרובה בגדים". שתי הלכות אלו מצויות בלשונן במשנת הוריות בצירוף המסגרת "אין בין... ל... אלא...". לפי לשונה של המשנה בהוריות מסגרת זו נראית כמועתקת ממקור אחר³⁶²משנה, הוריות פ"ג מ"ד. בתוספתא הוריות (פ"ב ה"א) שנויות הלכות אלו בלי המסגרת של "אין בין". .

שאר ההלכות שבקובץ שלפנינו אינן מצויות בלשונן במשנה במקומן, אך תוכנן מצוי בצורות שונות. ההלכה במשנה ה, "אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד", אינה כלשונה במשנת ביצה הדנה בהלכות יום טוב, אך היא מעין כלל יסוד שעליו בנוי רובה של משנת ביצה. הוא הדין בשאר ההלכות של הקובץ "אין בין". שתי ההלכות האחרונות לגבי מעמדן של הבמות, מעמדה של שילה ומעמדו של המקדש אינן בלשונן במשנה, אך הן מצויות בסוף משנת זבחים תוך תיאור היסטורי רחב על כניסת ישראל לארץ ונדודי המשכן עד שבנו את המקדש, עד ש"באו לירושלים... והיא היתה נחלה" (פי"ד מ"ח). מעין דברים אלו ניתן לומר אף לגבי ההלכות האחרות. קובץ זה של "אין בין" הנו מעין קובץ של הלכות יסוד אשר כל אחת מהווה יסוד להלכות רבות בתחומים רבים בהלכה. מסתבר שהוא נקבץ ונערך לפני עריכתו של רבי יהודה הנשיא. רבי יהודה הנשיא השקיע קובץ זה במשנת מגילה בגלל ההלכה הראשונה שעניינה קריאת המגילה ונוהגי פורים, והלכות מספר מקובץ זה שוקעו במשנת הוריות.

בתוספתא (פ"א ה"ז-הכ"א) ערוכות מספר רב יותר של הלכות לפי המתכונת של "אין בין". אין בתוספתא ההלכה המקשרת קובץ זה למשנת מגילה, ההלכה "אין בין אדר הראשון לאדר השני", אך הקובץ פותח באותה הלכה של הקובץ במשנה: "אין בין יום טוב לשבת". חלק מההלכות בתוספתא שכתובות גם במשנה יש בהן מן התוספת, תוספת ביאור או דעתו של חכם המסתייג במידת מה מן הדעה של התנא קמא או מוסיף עליה³⁶³כך ה"ז, הט"ז, הי"ז ועוד. , ויש שאין בהן כל תוספת אבל לידן מובאת הלכה מעינה שמסגרתה אף היא "אין בין"³⁶⁴כך הי"ד, והשוו ה"ח. . בקובץ זה שבתוספתא יש אף הלכות מתחומים שונים אשר אין להן כל קשר לשורת ההלכות "אין בין" שבמשנתנו. כל ההלכות המצויות בתוספתא בקובץ זה אשר אינן במשנה, אין בהן אותה מידה של כללי יסוד בהלכה כפי שיש להלכות שבמשנה.

הפרק השני חוזר להלכות הקשורות לקריאת המגילה, אך גם פרק זה רק מחציתו הראשונה עוסקת בהלכות מגילה. משניות א-ג עוסקות בהלכות מגילה, אך במשנה ד נשנה זמנה של קריאת המגילה ביום הקריאה, שאין קוראים במגילה "עד שתנץ החמה", ובהמשך להלכה זו נשנה שאף חיובים אחרים שמצוותם ביום מסוים, כגון הזיית מי חטאת על הטמא, מילה ואחרים, אינם נעשים אלא משתנץ החמה. שתי המשניות האחרונות שבפרק זה דנות אף הן בזמן הקיום של מצוות שכשרות כל היום. הן פותחת בקריאת המגילה וממשיכות בשורה ארוכה, עשרים הלכות, שכל היום כשר לעשותן. אף קובץ הלכות זה מתקשר למשנת מגילה בהלכה הראשונה: "כל היום כשר לקריאת מגילה".

פרק ב פותח בדרכי קריאת המגילה, בקביעה שיש לקראה לפי סדר כתיבתה אך ניתן לקראה בהפסקות: "קראה סרוגים... יצא" (מ"ב). המשנה חוזרת בדיונה על דרכי הקריאה לבעיית קריאת המגילה בלועזית. כידוע, בימי הבית השני חי חלק מעם ישראל, אולי החלק הגדול של העם, בתפוצה, בתפוצה המזרחית בבבל שנזקקה לארמית ובתפוצה המערבית, בארצות ההלניסטיות, שנזקקה ליוונית. בימי הבית השני תורגם המקרא ליוונית, הוא תרגום השבעים הידוע. תרגום השבעים שימש לא רק בתור תרגום לקריאה בעברית אלא אף כספר לקריאה בבתי הכנסת וכספר היסוד של תורת ישראל ליהודי התפוצה ההלניסטית³⁶⁵קראו בתורה ביוונית בשלמות או פתחו וסיימו בעברית והשאר נקרא ביוונית (תוס', סוכה פ"ג [ד] הי"ג), והסופרים היהודיים בארצות ההלניסטיות השתמשו לרוב בתרגום היווני כיסוד לביאוריהם ולהרצאת דרכי תורת משה, כפי שעשו פילון ואחרים. . השימוש בלשונות שונות היה קיים גם בעבודת האלוהים ביחידות ובבית הכנסת. הליטורגיה כוללת אף פרקים מן התורה. המשנה דנה במקומות מספר בבעיית מקומו של התרגום בקריאה בתורה ובשאר השימושים הליטורגיים – וידוי מעשרות, קריאת שמע ותפילה, ברכת המזון ושבועות ושימושים רבים אחרים כיוצא באלו. הדיון נסב על כל התרגומים למיניהם ועל כל שפות הלעז, אולם למעשה ראו החכמים לעיניהם את התרגום לארמית ואת הלעז היווני. כפי שיתברר בפירושנו למשנה הם כינו את הארמית "תרגום" ואת היוונית "לעז".

המשנה שלפנינו נותנת למגילה ולקריאתה מעמד של קריאה בתורה: אין לקרוא את המגילה בכל לשון, "אבל קורים ללעוזות (כלומר לנזקקים ליוונית) בלעז והלעוז ששמע אשורית יצא" (פ"ב מ"ב). הלכות אחרות קובעות כי כתיבת המגילה חייבת להיות במתכונת כתיבת ספרי תורה: "עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו" (שם). במשנה הבאה נידונה השאלה כיצד ינהג בן כרך שקורא בחמישה עשר והולך לעיר, ובן עיר שהולך לכרך. זו שאלה שקיימת רק לגבי חג הפורים, שכן הוא אינו נחוג באותו יום בכל המקומות. בימיהם של תנאים היו ערים מספר שראו אותן כערים שהייתה להן חומה מימי יהושע בן נון וקוראים בהן מגילה בחמישה עשר, ומסביבן כפרים רבים שקוראים בהם בארבעה עשר. כן דנה המשנה מהיכן קוראים במגילה. כאמור, לדעת רבי יוסי מתחילים מ"אחר הדברים האלה", הוא פרק ג במגילה ובו מתחיל העניין "היהודי" במגילה. לדעת רבי יהודה יש להתחיל מ"איש יהודי", הוא פרק ב פסוק ה, הסיפור המהווה רקע למתרחש לאחר מכן. בתוספתא ובשני התלמודים מובאת אף דעתו של רבי שמעון בן אלעזר, או רבי שמעון בן יוחאי, שאין מתחילים אלא מ"בלילה ההוא" (תוס', פ"ב ה"ט; ירו', פ"ב ה"ג, עג ע"ב; בבלי, יט ע"א), הוא ראש פרק ו, תחילת מעשה ישועתם של ישראל. לדעת רבי מאיר יש לקרוא את כל המגילה. בדור אושא עדיין לא היה מעמדה של קריאת המגילה מאושש כל צורכו ועדיין היו חכמים חלוקים מה יש לקרוא בה. מחלוקת זו מצטרפת למסורות אחרות מימי דור אושא המלמדות אותנו על אישושה של קריאת המגילה בדור זה, כפי שיתברר בדיוננו במשניות אחדות במקומן.

משנה ד פותחת בקביעה כי "הכל כשירים לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן". מפשוטה של המשנה משתמע כי הנשים חייבות בקריאת המגילה; הצירוף "חרש, שוטה וקטן" חוזר פעמים רבות בספרות התנאית, ואם אין נזכר שאף נשים אינן בגדרה של אותה מצווה הרי שהן נכללות בה (משנה, סוטה פ"ז מ"א-מ"ב). המשנה פוטרת את הקטן מן הקריאה, אולם בהמשכה מובאת דעתו של רבי יהודה המכשיר את הקטן לקריאה. בתוספתא ובתלמודים נמסרות עדויות על קטנים שקראו במגילה במעמד חכמים מובהקים. עדותם נדחית בנימוקים פורמליים³⁶⁶רבי יהודה מעיד שהיה קטן וקראה לפני רבי טרפון, ועונים לו: קטן היית ואין עדות לקטן; רבי מספר שהיה קטן וקראה לפני רבי יהודה באושא, והיו שם זקנים ולא אמר אחד מהם דבר, ועונים לו: אין מביאים ראיה מן המתיר (תוס', פ"ב ה"ח; ירו', פ"ב ה"ד, עג ע"ב; בבלי, כ ע"א). , והמשנה קובעת שקטן אינו קורא. לפנינו שוב דוגמה לתהליך של עיצובה של קריאת המגילה בדור אושא וקביעתה מעין קריאה בתורה.

במשנה ד ובמשנה ה מצויות עוד שתי הלכות, ההלכות האחרונות במשנה בעניינה של המגילה³⁶⁷ההלכה בראש פרק ד "הקורא את המגילה עומד ויושב" אינה דנה במגילה, כפי שיסתבר בפירושה של המשנה. . ההלכות קובעות את זמנה של קריאת המגילה ביום המיועד לקריאה: אין קוראים במגילה אלא עם ראשית היום, משתנץ החמה, וכל היום כשר למגילה. כאמור, שתי ההלכות באות בראש שורת הלכות על מצוות שמצוותן ביום, כגון מילה וטבילה שאינן נעשות אלא משתנץ החמה, וכל היום כשר לעשייתן. הרשימה השנייה (משנה ה) פותחת שוב בהלכה מהלכות מגילה: "כל היום כשר לקריאת המגילה", ולאחר מכן המשנה מונה שורה ארוכה של מעשים שכשר לעשותם כל היום, שורה של עשרים ואחת מצוות. אין היא מונה את המעשים שנזכרו כבר במשנה הקודמת; רק קריאת המגילה חוזרת ונשנית, כי התאימו את שורת ההלכות למשנת מגילה. הרשימה ארוכה, אך אין היא כוללת את כל המעשים כולם. פרשנים ראשונים ואחרונים הביאו עוד מעשים שאינם נעשים אלא ביום; לא תמיד התירוצים מניחים את הדעת, ואין לנו לומר אלא כבמקרים רבים "תנא ושייר".

פרקים ג ו-ד עוסקים בהלכות בית הכנסת. משניות א-ג בפרק ג מוקדשות למעמדו הציבורי-משפטי של בית הכנסת בעיר. משנתנו, כקובצי הלכה אחרים במשנה, אינה מזכירה את עצם החובה או המצווה לבנות או לקיים בית כנסת, אלא דנה במציאות הקיימת שקיים בית כנסת וכיצד יש לנהוג בו כשמבקשים למכרו³⁶⁸חובת בניית בית כנסת בכל עיר שנויה בצורות שונות בברייתות, ראו בבלי, סנהדרין יז ע"ב; תוס', בבא מציעא פי"א הכ"ג, וראו הנספח למסכת זו. .

מן המשנה אנו למדים כי בית הכנסת שייך מבחינה משפטית לבני העיר, וכי הם רשאים למכרו ויש שהם מוכרים חפצים מבית הכנסת. ההלכה מניחה כעובדה שיש שמוכרים את בית הכנסת והיא מבקשת להגביל מכירה זו, שאין מוכרים לא רחבה של עיר, לא בית כנסת ולא את חפצי בית הכנסת אלא על מנת לקנות עבור הכסף חפץ שעולה עליו בדרגת קדושתו. המשנה ממשיכה לדון במכירת בית כנסת של רבים ושל יחיד. במשנה ב מצויה מחלוקת האם יש צורך להתנות במכירה לאילו דברים ישמש המבנה או שניתן למכרו ללא כל הגבלה והלוקח עושה בו מה שרוצה, והאם חייבים המוכרים להשאיר לעצמם את האפשרות לחזור ולגאול אותו (משנה ב). בית הכנסת של משניות אלו אינו בהכרח בניין מונומנטלי, אלא בניין כלשהו שאינו מתייחד בבינויו או בגודלו ויכול להיות "בית... ונעשה בית הכנסת" (משנה, נדרים פ"ט מ"ב)³⁶⁹ראו בנספח למסכת. .

משנה ג קובעת כיצד נוהגים בבית כנסת שחרב. ענייני בית כנסת נזכרים במשניות רבות במשנה ובתוספתא בהקשרים שונים (נדרים פ"ה מ"ה; שם פ"ט מ"ב ועוד), אך המקבץ הגדול ביותר של הלכות בית הכנסת ערוך בשלוש המשניות הראשונות של פרק ג.

החלק השני של הפרק עוסק כולו בסדרי קריאת התורה, אילו פרשיות נקראות בימי חג ומועד. המשנה פותחת בקריאת ארבע הפרשיות הנקראות לפני הפסח (משנה ד), ואחר כך סודרת את הקריאה בחג הפסח, עצרת, סוכות, חנוכה ופורים. כל אלו לפי לוח השנה. לאחר מכן המשנה קובעת את הקריאה בראשי חודשים, במעמדות, בשני ובחמישי ובשבת במנחה. המשנה רומזת על קיום סדר קריאה לכל שבתות השנה, שכן אמור שלאחר קריאת ארבע הפרשיות לפני פסח "חוזרין לכסדרן" (משנה ד), אך אין כל רמז מתי מתחיל הסדר הזה וכמה זמן הוא נמשך, והאם זהו סדר קבוע כללי לכל בתי הכנסת או רק הסדר שבו נוהג בית כנסת זה או אזור זה. בשורת הלכות זו אין הלכות לקריאה גופה, פרט להלכה שב"ברכות וקללות" שקוראים בתעניות אין מפסיקים "אלא אחד קורא את כולם" (משנה ו). לא מן הנמנע שמשנה זו עדיין רואה לפניה רק אדם אחד או שניים הקוראים³⁷⁰ראו בפירושנו לפ"ד מ"א. . הפרק מסתיים: "שנאמר: 'וידבר משה את מֹעדי ה' אל בני ישראל' (ויקרא כג מד) – מצותן שיהו קורין כל אחד ואחד בזמנו". דרשה זו מוסבת על כל דיני קריאה בשלוש המשניות הקובעות את הקריאות בימי חג ומועד.

הפרק הרביעי מתחיל בהלכות הקובעות כיצד קוראים בתורה (משנה א כפי שנפרשה), ולאחר מכן המשנה מונה את מספר העולים לקריאה בימים השונים. המשנה מוסרת כי ניתן לקרוא בתורה בין עומד ובין יושב, ושבמקום שנהגו לברך יברך ובמקום שנהגו שלא לברך לא יברך. מספר העולים לתורה נמנה, כרגיל בלשון המקרא ובלשון המשנה, מן הקטון לגדול. תחילה הימים שבהם עולים לקריאה רק שלושה ולאחר מכן ארבעה, חמישה, שישה ושבעה. עם פירוט מספר הקוראים מובאות ההלכות על קריאה בנביאים, הקריאה המכונה בספרות חז"ל בשם "הפטרה" ו"מפטיר". אין במשנה כל רמז במה מפטירים וכיצד מפטירים. המשנה אינה קובעת אלא "ואין מפטירים" או "מפטירים". לפי המשנה אין מפטירים בימי שני וחמישי, בשבת במנחה ובראשי חודשים ומפטירים בשבתות ובימים טובים.

משנה ג מונה את כל המעמדים הציבוריים-דתיים שאינם נעשים אלא בעשרה, ביניהם שאין קוראים בתורה ומפטירים בנביא אלא בעשרה. מסתבר ששורת הלכות אלו, אחת עשרה הלכות, צורפה למשנתנו במקום זה שנידונים בו ענייני בית הכנסת, שאין כינוסו אלא בעשרה. הלכות אחדות במשנתנו שנויות במשנה במקומן בלשון אחרת, כגון ההלכה על הזימון בברכת המזון האמורה במשנת ברכות (פ"ז מ"ג)³⁷¹הסוגיות בשני התלמודים, בדיונם בחיוב ברכת התורה, משווים את ברכת התורה לברכת המזון. ראו אף בפירושו של התוספות יום טוב למשנה בברכות ובמלאכת שלמה לאותה משנה. . אולם שתי ההלכות האחרונות במשנה על פדיון קרקעות שהוקדשו למקדש או פדיון ערכו של אדם שננדר למקדש הועברו בלשונן ממשנת סנהדרין (פ"א מ"ג), ואף אין הן מתקשרות יפה בלשונן למשנתנו. לאחר מקבץ הלכות זה חוזרת המשנה לפרטי סדרי הקריאה.

משנה ד קובעת שהקורא בתורה לא יפחות משלושה פסוקים. לראשונה אנו שומעים על קיום מתורגמן לקריאה בתורה, ונדונים פרטי התרגום. במשניות ה-ט בפרקנו מובאת שורה של הלכות המשלבות את דיני הקריאה בתורה ובנביא עם דיני תפילה בציבור. המשנה שלאחריה היא המשכה של משנה ו המונה מי הם הכשרים לקרוא בתורה, לתרגם, לפרוס על שמע, לעבור לפני התיבה ולשאת כפיים. לפנינו שוב הרצאת הלכות בית הכנסת המשלבות את כל המעשים הנעשים בבית הכנסת. משנה ז מוקדשת לנשיאת הכפיים שבאה בסופה של התפילה. משנה ח אף היא עוסקת בהלכות תפילה, בנוהגים של העוברים לפני התיבה ובמנהגם של מניחי תפילין. אלא שמשנה זו מצטרפת למשנה הבאה שעניינה לקבוע נוהגים, נוסחאות תפילה ונוסחאות תרגום שאין לעשותם מפני שהם "דרך מינות" או "דרך החיצונים", ויש שרק מצוין שאין לנהוג כך. כך אמור לגבי מי שעומד על דעתו שאינו עובר לפני התיבה בצבועים או "בסנדל איני עובר". לאחר מכן המשנה מוסרת הלכות בעשיית התפילין, שאין לצפותן זהב, אין לעשותן עגולות ויש להניחן כהלכה על הזרוע ולא על שרוול הבגד. ההלכות על דרכי המינים גררו את המשנה הבאה המונה ארבע לשונות תפילה שאינן נראות לחכמים והם רואים בהן "דרך המינות" או "משתקין אותו". כפי שיתברר בפירושנו אלו הן לשונות של אנשי כת קומראן. המשנה מתנגדת לניסיון "לשפר" את לשונה של התורה ולא לקרוא בפרשת עריות "ערות אביך" או "ערות אמך", כאמור בתורה, אלא בכינוי מחמת כבוד הציבור. המשנה מסיימת בהתנגדותה החריפה לתרגום הכתוב "ומזרעך לא תתן להעביר למֹלך" (ויקרא יח כא) כמכוון להעברת זרעך לגויוּת על ידי נישואי הבנים לגויוֹת. כפי שיתברר כך פירשו את הכתוב אנשי כת קומראן, והחכמים התנגדו לקריאת תרגום-פירוש זה בציבור. המשנה האחרונה, משנה י, מונה חצאי פסוקים, פסוקים שלמים וקטעים בתורה ובנביאים שנקראים ואינם מִתרגמים, ואף פרשה אחת בתורה, ברכת כוהנים, שאינה נקראת ואינה מִתרגמת. המשנה מונה אף מעשים בנביאים שאין בוחרים בהם כקריאה להפטרה, מסיבות שונות.