משנת ארץ ישראל על משנה ברכות · פרק 7 · משנה 4

שלשה שאכלו כאחת אינן רשיים לחלק – כיוון שאם יתחלקו לא יוכלו לזמן, וכן ארבעה וכן חמשה ששה נחלקים – שכן יכולים הם לזמן בשלושה בכל תת-קבוצה, עד עשרה – רשאים להתפצל, [ו]עשרה אינן נחלקין עד שיהוא עשרים – ויוכלו לזמן בשתי תת-הקבוצות בעשרה. כך חכמים מביעים את העדיפות שהם מעניקים לזימון על פני ברכת היחיד, ואת הזימון בעשרה על פני זימון בשלושה. ברור שלפי משנה זו היה הבדל בין שני הזימונים. לכאורה הדברים מנוגדים לדברי רבי עקיבא, אלא שנראה שרבי עקיבא התייחס רק להבדלים האחרים וגם הוא סבור שיש להבחין בין זימון בשלושה לזימון בעשרה. כאמור הוא מדמה את הזימון לברכת התורה, אבל גם בברכת התורה יש הבדל בין ברכה ביחיד לברכה בעשרה (סופרים פי"ג ה"ו, צוטט לעיל).

ההבדל בין "ברכו" ל"נברך" אינו ברור. שמואל (בבלי, מט ע"ב - נ ע"א) מסביר שבנוסח "ברכו" המברך מוציא את עצמו מהכלל, ואילו ב"נברך" הוא כולל את עצמו. לפי זה, בשלושה יש לומר לכאורה "נברך" כיוון שבלי שלושה מברכים אין זימון, אבל בארבעה ניתן לומר "ברכו" והשלושה מברכים ללא המזמן. ברם הנוסחאות "ברכו" ו"נברך" חזרו גם במספרים גבוהים יותר של מברכים. דומה שאלו שתי נוסחאות שאין ביניהן כל הבדל משמעותי, ולכן גם לא הקפידו עליהן.