משנת ארץ ישראל על משנה ברכות · מבוא · מיקום 2

בימי בית ראשון טרם הונהגו תפילות הקבע, ואלו פותחו רק בתקופת התורה שבעל פה. חוקרים נחלקים בשאלה ממתי נהגו תפילות הקבע, ומתי נקבע נוסחם. אנו עסקנו בשאלה בהרחבה בנספח למסכת מגילה. לדעתנו נוצרו תפילות הקבע כתפילות לציבור שהונהגו בבתי הכנסת בסוף ימי בית שני. מבית הכנסת הועברו למקדש, ולבתי הכנסת בימי החול לאחר החורבן. בדור יבנה נקבע העיצוב הסופי של תפילת שמונה עשרה, ומכאן שבדורות הקודמים עוצבו הנושאים והתכנים והמבנה הספרותי של המשנה. בדור יבנה כבר היו מקובלות שלוש תפילות, אלא ששחרית ומנחה נחשבו לחובה וחכמים נחלקו האם תפילת ערבית היא "רשות" או "חובה", כלומר האם היא הנהגה רצויה או חובה לכל דבר (ראו פירושנו לפ"ד מ"ב). בדור יבנה גם עוצב מספר הברכות, כפי שנראה (בפירושנו לפ"ד מ"ג ומ"ד). בארץ ישראל פירשו שהמניין הקדום כלל שבע עשרה ברכות, וברכת המינים נוספה מאוחר יותר ויצרה את מניין שמונה עשרה הברכות הידוע והמקובל בארץ ישראל בתקופת האמוראים. בבבל פירשו שהמניין הקדום כלל שמונה עשרה ברכות, וברכת המינים נוספה ויצרה את מניין תשע עשרה הברכות שהיה מקובל בבבל האמוראית. את הדרשות התאימו לפרשנות זו. שני התלמודים הגיעו לשחזורים הללו מתוך כך שסברו שמניין הברכות היה קבוע בעבר הרחוק העוטה הוד קדומים. הם גם פירשו ש"תיקון" ברכת המינים היה מעשה מחודש, ומכאן יצרו שחזורים היסטוריים שונים. הרצון לפרש שמניין שמונה עשרה הברכות הוא קדום טבעי ומובן: קשה היה לקדמונים לקבל שהתפילה אינה מוסד קדום הנהנה מלגיטימציה של העבר. אם אינו מהתורה – ברי שהוא לפחות מדברי נביאים. מכאן הפירושים שהתפילה נוסדה על ידי שלושת האבות או על ידי שבי הגולה. אפילו את מניין השמונה עשרה ייחסו לנביאים: "ואף שמנה עשרה ברכות שתיקנו נביאים הראשונים שיהו ישראל מתפללים בכל יום לא פתחו בצרכם של ישראל עד שפתחו בשבחו של מקום האל הגדול הגבור והנורא קדוש אתה ונורא שמך ואחר כך מתיר אסורים ואחר כך רופא חולים ואחר כך מודים אנחנו לך" (ספרי דברים, שמג, עמ' 395).

לפי דרכנו גם תפילת המינים היא מימי בית שני, ובראשיתה כוונה נגד ה"פורשים", הם כתות קומרן והצדוקים. לאחר ימי הבית "עודכנה" וכוונה נגד הנוצרים, ומאוחר יותר נגד כלל המינים. מכל מקום, בדור יבנה לא נוספה ברכת המינים אלא רק עוצבה מחדש. דור יבנה הוא אפוא התקופה שעוצבו בה נוהגי התפילה, אך חובת התפילה ועקרונות היסוד קדמו לדור יבנה. בדור יבנה אף עיצבו את נוסחאות התפילה המקוצרת לשעת הדחק (פ"ד מ"ד), ואף בהם תפסה התפילה כנגד הפורשים מדרכי הציבור מקום נכבד.

מבחינה מהותית התפילה היא נתיב לעבודת ה', המקביל ומשלים את הבאת הקרבנות. בעולם הקדום מקובל היה שהעלאת הקרבן לוותה בתפילה, ולמעשה התפילה היא תכלית הבאת הקרבן. הקרבן נועד לרצות את האל ולפתוח את שערי שמים, כל זאת כדי שהתפילה תמצא את דרכה ותתקבל לרצון. על כן התפילה אינה בבחינת תחליף לעבודת המקדש, אלא השלמתו. מבחינה חברתית, בפועל, עם חורבן המקדש תפסה ההתכנסות בבית הכנסת לתפילה את מקומה של עבודת ה' במקדש. העם היה זקוק להתכנסות לעבודת הקודש, ובית הכנסת היווה תחליף חברתי להתכנסות במקדש. בעיירות ישראל הרחוקות מירושלים בימי הבית, וביישובי היהודים אחרי החורבן, התכנסו בבית הכנסת לעבודת ה', ואי אפשר היה שלא לקשר בין התכנסות זאת וההתכנסות במקדש.

על כן אין זה מפליא שמרכיבים רבים בתפילה לקוחים ושאובים מהמקדש, אבל אין זה מעיד על מקום התפילה כתחליף אפשרי למקדש אלא על הקשר הפנימי שבין התפילה להעלאת הקרבנות. התפילות נקבעו לפי מועדי הבאת הקרבנות: שחרית כנגד קרבן תמיד של שחר, מנחה כנגד תמיד של בין הערביים, מוסף ונעילה כנגד מעמדות אלו במקדש, ותפילת ערבית אין לה מקבילה, ואכן מעמדה נתפס כמחייב פחות. "תפילות מתמידין גמרו. תפילת השחר מתמיד שלשחר, 'את הכבש אחד תעשה בבקר', תפילת המנחה מתמיד שלבין הערבים, 'ואת הכבש השני תעשה בין הערבים', תפילת הערב לא מצאו במה לתלותה ושנו אותה סתם. הדא היא דתנינן תפילת הערב אין לה קבע, ושל מוספין כל היום. אמר רבי תנחומא עוד היא קבעו אותה כנגד איכול איברים ופדרים שהיו מתאכלין על גבי המזבח כל הלילה" (ירו', פ"ד ה"ב, ז ע"ב). האמורא מנסה למצוא לתפילת הערב מקבילה במקדש, אך הניסיון מאולץ. לפי ניסיון אחר שהתנא מציע תפילת הערב היא בשעת נעילת שערי המקדש (תוס', פ"ג ה"ב), אם כי התנא אינו אומר במפורש שתפילת הערב היא כנגד נעילת שערים.

אם כן, הקשר בין תפילת הערב לעבודת המקדש מאולץ (ראו פירושנו לפ"ד מ"ב). הניסיונות להציג קשר מעין זה מעיד רק על הקשר הכללי שבין התפילות לעבודת המקדש, בבחינת "נשלמה פרים שפתינו". במקביל, עצם העובדה שנוצרה תפילת ציבור שלא בזיקה למקדש מעידה עד כמה עיצוב התפילה הוא תהליך בפני עצמו ואינו כרוך רק במקדש ובעבודתו.

אין בדברים אלו כדי להביע דעה על האפשרות שנוסחאות התפילה שבידינו צמחו והתפתחו במקדש. במקדש נישאו תפילות שונות וייתכן שהן היוו מקור השראה לתפילות הציבור, או אולי אפילו הועברו לציבור כפי ששיער רגב¹רגב, התפתחות התפילה. .

הקשר בין התפילה למקדש בא לידי ביטוי בסדרת הלכות. מועדי התפילות נקבעו בזיקה לעבודת המקדש (ראו פירושנו לפ"ד מ"א), והוא הדין במרכיבים נוספים. לעתים הקישור שבין התפילה והמקדש הוא מנימוקים ספרותיים. עם זאת, אין אלה דרשות ספרותיות בלבד אלא הן משקפות תפיסות רעיוניות של מהות התפילה.

מבחינה הלכתית היו שלוש מצוות נפרדות: תפילה, קריאת שמע וקריאת התורה הנדונה במסכת מגילה. לכל אחד מהמרכיבים הלכות משלו והיסטוריה משלו. עם זאת היוו שלושתם כבר בדור יבנה, לכל המאוחר, מוסד חברתי מגובש. הציבור התכנס בבית הכנסת, ובמעמד הציבורי בוצעו שלושתם בזה אחר זה. בתודעת הציבור הפכו כולם למרכיב אחד המכונה "תפילה", ממש כשם ש"תפילה" בספרות התנאית היא רק תפילת שמונה עשרה, ואילו מאוחר יותר הצטרפו לתפילה פרקים נוספים מהתנ"ך, פיוטים ותפילות נוספות. כל אלו התגבשו למעמד ציבורי אחד, שהוא עבודת ה' של הציבור בישראל; בתחילה בעיקר בשבתות, ומאוחר יותר גם בימי החול.