משנת ארץ ישראל על משנה ברכות · מבוא · מיקום 3

הלכות קריאת שמע הן מהקדומות שבידינו, מהשלבים הקדומים ביותר של התורה שבעל פה. דווקא הוד קדומים זה מקשה על האפשרויות לבירור שורשיו של נוהג זה, שכן הספרות שבידינו, בכל מה שקשור לנוהגים הדתיים של העם, לקויה למדי. המקורות מימי בית שני לא היו ערים דיים לעשייה הדתית-הלכתית של העם, ומסורות חז"ל שעיקרן בירור הנוהג וההלכה נערכו יותר ממאה שנה לאחר החורבן, והנוסח שלהן משקף גם התפתחויות מאוחרות. דיונים מספר הוקדשו לנושא, ואנו נציג את מסקנותינו, כדרכנו, ללא דעות שקדמו לנו, ומבלי להזכירן בכל סעיף, ואף מבלי להדגיש את המיוחד שבדרכנו²ראו גילת, פרקים; אלבוגן, התפילה, עמ' 20-12; אפטוביצר, ליטורגיה; אפטוביצר, בשכמל"ו; וינפלד, עשרת הדברות. .

קשה להפריז בחשיבותה של קריאת שמע בתולדות הדת והתרבות היהודית. פרשיות אלו נתפסו כמייצגות את מהות היהדות, כעיקר אמונה, וגם כמעין ססמה. המצווה לומר אותן פעמיים ביום הקנתה לפרשיות אלו מעמד חגיגי ויום-יומי כאחד, והן הובנו כבסיס ליהדות. חז"ל רואים בקריאת שמע קבלת מלכות שמים³"מלכות שמים" הפכה בתקופת האמוראים ל"עול מלכות שמים", ראו פירושנו לפ"ב מ"ב ומ"ה. , והכרזה על מעמדו של בורא העולם ועל מחויבותנו כלפיו. לא לשווא הפכה הפרשה הראשונה לסמל, ולססמה המושמעת בעת מסירת הנפש לשם קידוש השם.

על נוהג מקובל לקרוא קריאת שמע אנו שומעים כבר במקורות מימי בית שני. העדות הקדומה ביותר היא באיגרת אריסטיאס: "אף הוא ציוה להגות בשכבנו וקומנו ובלכתנו במעשה האלוהים ולא רק בדבור כי אם גם בעיון מחשבה..."⁴איגרת אריסטיאס, קס. . דברים אלו נאמרים לאחר הסברו למצוות תפילין ומזוזה, וברור שהוא רומז לקריאת שמע. המשפט על העיון והמחשבה רומז כנראה לצורך ב"כוונה" או למצוות לימוד תורה, אך יותר מכול יש בביטוי התחברות לעולם המחשבה והפילוסופיה היוונית, בת זמנו של המחבר. יוספוס אומר שה' ציווה ששתי פעמים ביום, בתחילתו וכמשגיע זמן השכיבה, "חייבים הכל ליתן הודיה לה'..." (קד', ד, 212), ומשפט זה מתפרש כעדות לחובת קריאת שמע. ייתכן שהמונחים "בתחילתו" ו"בזמן השכיבה" מעידים על פרשנות לפי שיטת בית הלל, בניגוד לבית שמאי שפירשו שהמצווה צריכה להתבצע בשכיבה ובקימה עצמה.

חז"ל התאמצו לקשר בין מצוות קריאת שמע ומצוות לימוד תורה. הקשר מתבקש, משום שבקריאת שמע מצוי הציווי שנדרש כמקור למצוות לימוד תורה, "ושננתם לבניך". כפי שראינו, גם בעל איגרת אריסטיאס רומז אולי לקשר בין שתי המצוות. אחת הדרכים שבהן ביטאו חז"ל את הקשר ללימוד תורה הייתה פרשנותם שהברכה שלפני קריאת שמע היא ברכת התורה, ומאוחר יותר הכללת לימוד התורה בברכת "אהבה רבה". כפי שנראה, קישור זה מאוחר. הברכה על קריאת שמע הייתה ברכה שונה⁵להלן, וראו פירושנו לפ"א מ"ד. . עם זאת, דומה שהפרשנות האמוראית מבטאת רעיון שראשיתו בלתי ידועה. לחכמים היה חשוב להדגיש את חשיבות לימוד התורה. קשירתו למוסד חברתי מקובל ובעל מוניטין כקריאת שמע חיזקה את מעמדו של לימוד התורה כערך מכונן בחברה, מצווה רבה שכמעט אי אפשר להפריז בחשיבותה הדתית והחברתית⁶ראו פירושנו לפאה פ"א מ"א; על הקשר ללימוד תורה ראו גם פירושנו לפ"ג מ"ג. .

כידוע התורה קובעת פרשיות מספר שיש "לשנן אותן" או "לדבר בהן", והן: "שמע ישראל ה’ אלהינו ה' אחד. ואהבת את ה’ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך. ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך. וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך" (דברים ו ד-ט). מכאן למדו חכמים שאת "הדברים האלה", כלומר את פרשת שמע, יש לכתוב על המזוזה ובתוך התפילין, ויש לקרוא אותם בבוקר ובערב. בפרשה שנייה, המכונה "והיה אם שָׁמֹעַ", אותם מרכיבים חוזרים: "ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אתם לאות על ידכם והיו לטוטפת בין עיניכם. ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" (דברים יא יח-כ). שתי פרשיות אלו הן לבה של קריאת שמע, ואליהן נוספה פרשת ציצית (במדבר טו לז-מא) ועשרת הדיברות, שלא תמיד נכללו בקריאת שמע, כפי שנראה להלן.

עדויות מספר מלמדות על נוהג קריאת שמע בימי הבית השני. במשנה: "אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת, והן ברכו. קראו עשרת הדברים, שמע, והיה אם שמֹע, ויאמר. ברכו את העם, שלש ברכות אמת ויציב, ועבודה וברכות כהנים, ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא" (תמיד פ"ה מ"א). משנה זו מלמדת על קריאת שמע בבית המקדש. מקובל להניח שקריאת שמע צמחה בבית המקדש ומשם התפשטה בכל רחבי ישראל, ברם ייתכן גם שהיא צמחה ב"מדינה" ואומצה לתוך נוהג העבודה במקדש. מכל מקום, במסכת תמיד משובצת קריאת שמע במהלך עבודת התמיד, לאחר הקרבת התמיד ולפני הקרבת הקטורת. עיון בסדרי העבודה מראה כי קריאת שמע היא נוהג החורג ממסגרת עבודת המקדש שכאילו "הושתל" לתוך מסגרת העבודה. ההשתלה ניכרת בפתיחה, "אמר להם הממונה", המעידה שאין הקריאה חלק מרצף העבודה. עדות נוספת היא בתיאור עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים שבמסכת יומא. שם קריאת שמע אינה נזכרת, כנראה משום שלא הייתה חלק אינטגרלי מהעבודה. במקדש נאמרה קריאת שמע אחרי הנץ החמה. עם התחלת היום החלה העבודה, והשחיטה נערכה כאשר "האיר המזרח"⁷משנה, תמיד פ"ג מ"ב; יומא פ"ג מ"א, וראו פירושנו לה. . קריאת שמע נערכה מאוחר יותר, לאחר סיום השחיטה והתקנת האברים להעלאה על המזבח.

עוד אנו למדים מן המשנה שלפני הקריאה בירכו "ברכה אחת". במסורות המאוחרות לימי הבית מובעות דעות שונות בדבר מהותה של הברכה, ואנו פירשנו שהכוונה לברכת אהבה רבה המתאימה לתוכנה של קריאת שמע: "ואהבת את ה' אלקיך"⁸ראו פירושנו לעיל, פ"א מ"ד. .

בשלב מאוחר יותר, המתואר במשנה, אמרו שתי ברכות לפני הקריאה ואחת לאחריה בבוקר, ושתיים לאחריה בערב⁹להלן, פ"א מ"ד. . יש להניח כי משנה זו מאוחרת לנוהג המתואר במקדש. אנו מציעים זאת בעיקר משום שזה קו ההתפתחות ההגיוני, אף שאין לנו ראיות פנימיות נוספות לתיארוך המקורות השונים. כפי שהסברנו, משנה זו אין בה קביעה האם הברכה היא קצרה או ארוכה.

ממשנת תמיד שצוטטה עולה בבירור שפרשת עשרת הדיברות נכללה בקריאת שמע. הכללת הפרשה טבעית ומובנת, שכן פרשת עשרת הדיברות היא פרשה מרכזית, ורק טבעי הוא שתיכלל בתפילה מרכזית כקריאת שמע. בפפירוס אחד שנמצא במצרים, המכונה "פפירוס נש", נכללים עשרת הדיברות במזוזה¹⁰סגל, הגמא; קוק, פפירוס; וינפלד, עשרת הדברות, עמ' 170. (איור 1). במזוזה ובתפילין סדרת פרשיות הזהה לקריאת שמע, ולפיכך יש לראות בכך עדות להכללתה של הפרשה גם בקריאת שמע. גם התלמודים מעידים במפורש שבמקדש נהגו לכלול את עשרת הדיברות: "אמר רב יהודה אמר שמואל: אף בגבולין בקשו לקרות כן, אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין. תניא נמי הכי, רבי נתן אומר: בגבולין בקשו לקרות כן, אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין. רבה בר בר חנה סבר למקבעינהו בסורא, אמר ליה רב חסדא: כבר בטלום מפני תרעומת המינין. אמימר סבר למקבעינהו בנהרדעא, אמר ליה רב אשי: כבר בטלום מפני תרעומת המינין" (בבלי, יב ע"א). סוגיה זו מעידה שבמקדש כללו את עשרת הדברות, אך מאוחר יותר נמנעו מכך. כן מסופר כאן על חכמי בבל שרצו לקבוע בשנית את הפרשה בקריאת שמע בבבל. ההסבר של הבבלי כפול. הנוהג הקדום מוגבל למקדש, ובגבולין יש חשש של תרעומת המינים. לא מוסבר מהי התרעומת. אותו רעיון חוזר בירושלמי: "בדין הוה שיהו קורין עשרת הדיברות בכל יום ומפני מה אין קורין אותן מפני טענת המינין שלא יהו אומרין אילו לבדם ניתנו לו למשה בסיני" (פ"א ה"ד, ג ע"ג). הירושלמי מסביר שהמינים הפכו את עשרת הדיברות למרכז עולמם, ולכך חכמים מתנגדים. יפה פירש כאן גינצבורג "מפני טינת המינים", משורש טנ"ן, שמשמעו לחבב¹¹גינצבורג, פירושים, ח"א, עמ' 167-166. .

מן הירושלמי משמע שהאבחנה אינה בין המקדש לגבולין אלא היא אבחנה כרונולוגית. נראה שברבות הימים כבר נשכחה ההיסטוריה, ועתה חיפשו חכמים תירוץ מדוע אין לכלול את עשרת הדיברות בקריאת שמע. הירושלמי מסביר שבעצם קריאת שמע כבר רומזת וכוללת את עשרת הדיברות (ירו', פ"א ה"ד, ג ע"ג; ויקרא רבה, פכ"ד ה, עמ' תקנז-תקנח). הטיעון בא לנמק מדוע קוראים קריאת שמע בכל יום: מפני שעשרת הדיברות רמוזים בה. הדרשה מעידה על קשר התוכן בין קריאת שמע לעשרת הדיברות, ובעקיפין מסבירה גם מדוע אין צורך לומר גם את עשרת הדיברות בכל יום. דרשות אחרות מסבירות במפורש מדוע אין זה מן הראוי לכלול את עשרת הדיברות בקריאה. דומה שאלו הסברים מאוחרים שבאו לאחר שהמחלוקת עם המינים דעכה¹²וינפלד, עשרת הדיברות, עמ' 119, מעיר על נוהגם של הנוצרים הקדמונים לקיים במסגרת תפילת הבוקר מעמד של קבלת מצוות מסוימות, ואולי הכוונה למעין אישור או קבלה של עשרת הדיברות. .

מעתה עלינו לחזור ל"טענת המינים". כלל לא ברור מי הם המינים הללו. איננו יודעים דבר על מעמדה של פרשת עשרת הדיברות אצל הצדוקים, אך ייתכן שהדבר נובע ממיעוט העדויות עליהם. על עמדותיה של כת קומרן אנו יודעים הרבה יותר, ושם אין לפרשת עשרת הדיברות מעמד מיוחד. ייתכן שהכוונה לשומרונים. איננו יודעים כיצד נהגו בקריאת שמע או בתפילין, אך נותרו מהם מספר רב יחסית של כתובות שהיו כנראה מעין מזוזה כתובה על הקיר, ובה נוסח עשרת הדיברות¹³לסיכומים חלקיים ראו בן צבי, ספר השומרונים, עמ' 174, 179, 187, 190, 193. . ייתכן שכנגד השומרונים הוצאו עשרת הדיברות מקריאת שמע. ברם ייתכן גם שהשומרונים שימרו את הנוסח הקדום¹⁴לדילמה דומה ראו פירושנו להלן, פ"ט מ"ה. . מן הראוי להדגיש עוד שהכתובות השומרוניות מאוחרות לפחות שלוש מאות שנה לחורבן הבית, וניצולן לצורך הבנת ימי הבית מחייב זהירות.

מי שטען שרק עשרת הדיברות ניתנו מסיני דיבר למעשה נגד קיום המצוות (להוציא את שמירת השבת הנזכרת בעשרת הדיברות). איננו מכירים קבוצה שפעלה בתקופת בית שני וזו הייתה תורתה, ואולי לא היה החשש העיקרי מפני קבוצה מוגדרת אלא מפני רעיונות כפירה אפשריים בחובת הקיום של המצוות שאינן מוזכרות בעשרת הדיברות (איור 1).

במערות מדבר יהודה נמצאו כמה קטעי קלף של תפילין ושל מזוזות, חלקם במערות המיוחסות לבני כתות מדבר יהודה וחלקן מימי מרד בר כוכבא, והן אמורות לשקף את ההלכה הרווחת בדור יבנה, כאשר המסורת הכיתתית טרם איבדה מתוקפה¹⁵לסיכום הממצא של תפילין ומזוזות ראו נחמן, תפילין. . לא כאן המקום לברר את טיבם של קטעים אלו; הבעיות המקדמיות מקשות על הסקת מסקנות ברורות. כך, למשל, בתפילין נמצאים כמה קטעים נפרדים, ולא תמיד ברור האם בידינו כל קטעי הקלף של אותה קציצת תפילין, והאם קטעים שונים שייכים לאותה קציצה או לתפילין שונות (תמונה 1).

הלכה שנייה המעידה על הנוהג הקדום של קריאת שמע היא מחלוקת בית שמאי ובית הלל האם לקרוא את שמע בבוקר ובערב (בית הלל) או ממש בהטיה ובקימה (בית שמאי) (משנה, פ"א מ"ג). כפי שפירשנו את המשנה, לפי בית שמאי קריאת שמע היא מצווה שאדם עושה בביתו וביחידות, ואילו בית הלל מאפשרים את קריאת שמע בציבור. עוד ראינו בפירושנו שהנושא כולו היה טעון מתח, ועוד בדור יבנה נחלקו בנושא בלהט. הנוהג של הכוהנים במקדש לקרוא קריאת שמע הוא אפוא כבית הלל. אולי גם בית שמאי יודו שהמקדש שונה מסתם אדם, ובמקדש ניתן לקרוא שמע גם שלא בשעת קימה ממש. מכל מקום, כפי שנראה להלן נהגו אנשי יריחו כבית הלל, וזו עדות המתייחסת לסוף ימי בית שני.

הרושם הכללי העולה מן המשניות הוא שקריאת שמע היא ביחידות, בבית הפרטי. מימי בית שני אין כלל עדויות לכך שבית הכנסת פעל בימי חול, וגם לאחר החורבן הייתה ההתכנסות בו בימי חול בכלל, ובערב בפרט, מצומצמת. בתקופה מאוחרת יותר, כאשר ממילא התפללו בבית הכנסת, רק טבעי היה לצרף את קריאת שמע לתפילה. הוא הדין בערב. בימי בית שני לא היה הנוהג להתפלל תפילת ערבית נפוץ; בדור יבנה עדיין חלקו על מידת החובה שבדבר, ורק בהמשך דור יבנה תפסה התפילה את מקומה¹⁶ראו פירושנו להלן, פ"ד מ"א. . על כן ברור שרוב הציבור שקרא קריאת שמע עשה זאת בפועל בביתו. עם זאת, בשבתות נאספו בני הציבור היהודי בבית הכנסת, לתפילה ולקריאת התורה (בבוקר). טבעי הוא שאז קראו את שמע בפומבי. עדות ברורה לשלב זה בעיצוב הלכות קריאת שמע היא המשנה במגילה: "אין פורסין את שמע... פחות מעשרה" (פ"ד מ"ג), וכן "המפטיר בנביא הוא פורס על שמע" (שם מ"ה), ובמשנה שאחריה: "קטן קורא בתורה ומתרגם אבל אינו פורס על שמע" (שם מ"ו). כפי שפירשנו משניות אלו, פריסת שמע היא מעמד ציבורי (בעשרה) וכוללת אמירת קריאת שמע כמעין דו שיח (ליטניה). הקורא אומר את הפסוק הראשון, והציבור עונה לו "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"¹⁷לתולדותיה של ענייה זו ראו להלן, פ"ט מ"ה. .

על נוהג זה של "ליטניה" כבר בימי הבית אנו שומעים מנוהגם של אנשי יריחו; אלו לא פרסו על שמע אלא "כרכו" את שמע¹⁸משנה, פסחים פ"ד מ"ח ופירושנו לה, בעקבות פליישר, הפורס. . אנשי יריחו היו קבוצה שהיו לה מנהגים הלכתיים מיוחדים. בדיקתם של המנהגים העלתה כי היו אלו אנשים פשוטים, חלקם כוהנים, שנוהגיהם ההלכתיים לא חרגו מעולמו של בית המדרש, אם כי לא היו לפי ההלכה. לעתים נהגו כבית שמאי, ובחלק מההלכות החמירו¹⁹ראו פירושנו, שם שם. . ההתנגדות לפריסת שמע נובעת כנראה מכך שהיה זה נוהג חדש. מן הסתם התקיים הנוהג בעיקר בשבתות.

המשנה (פ"ב מ"א) רואה לפניה אדם העומד בחוץ וקורא קריאת שמע, ועוברי אורח רואים אותו ומשוחחים עמו. התוספתא (פ"ב ה"ד) רואה לפניה אדם המתפלל בבית הכנסת, ולכן מצרפת למשנתנו תוספת: "וכן בהלל וכן במגלה וכן בתפלה. נכנס לבית הכנסת ומצאן שקראו חציה...". אט אט השתרש המנהג לקרוא שמע בבית הכנסת, יחד עם התפילה. שריד להלכה הקדומה הוא קביעת הירושלמי (פ"א ה"א, ב ע"ד) שמי שקורא בבית הכנסת צריך לשוב ולקרוא בביתו. מאוחר יותר, בימי התנאים, נקבעו כללים של סמיכת "גאולה לתפילה", כלומר שאין להפסיק בין סוף קריאת שמע לתחילת תפילת העמידה. הלכה זו כבר רואה לפניה את הציבור (או היחיד) שקורא קריאת שמע ומתפלל מיד לאחריה. הלכה זו ראשיתה בתוספתא, והיא נזכרת גם בספרות האמוראים²⁰תוס', פ"א ה"ב; ירו', פ"א ה"ב, ג ע"א; שם ה"א, ב ע"ד ועוד, וראו פירושנו לפ"א מ"ב. . בבבלי מובא דיון על שליח ציבור ה"חוזר" או "אינו חוזר", וזו כבר הקריאה בציבור (יד ע"ב).

במקורות מדור יבנה מסופר על מגמה להקדים את קריאת שמע ולאמרה בדיוק בהנץ החמה. זו הייתה כנראה ההלכה הקדומה והמקובלת. אך בדור יבנה התפשטה גם גישה אחרת, מקלה יותר, ולפיה מותר לדחות את הקריאה עד שלוש שעות²¹ראו פירושנו לפ"א מ"ב. . מבחינה חברתית דחיית מועד סיום הקריאה היא חלק מהתפשטותו של הנוהג והפיכתו לעממי יותר. מסתבר שבציבור היו רבים שהתקשו לעמוד בתביעה לקרוא קריאת שמע בדיוק עם הנץ החמה. עם זאת, נותרה התביעה העקרונית להשתדל לקרוא קריאת שמע מוקדם (עם הנץ החמה).