וחכ"א עד שימעטנו פחות מה' טפחים
ס"ל דלא נתבטל ממנו טומאה דמעיקרא עד שיעשה בו מעשה רבה עד שלא יהיה ראוי עוד למלאכה דמעיקרא. ולפיכך הכא דוקא כשמיעטו לפחות מן ה"ט לא חזי למדרס שטיח. דכך הוא שיעור עור בין לק"ט מדרס או שאר טומאות [כפכ"ז מ"ב]. ואע"ג דהכא דחתכו בכונה. אז גם בפחות מה' טפחים מק"ט [כפכ"ז סי' כ"ז]. היינו להבא. אבל עכ"פ טומאה דמעיקרא נתבטל ממנו. ואת"ל עכ"פ הרי רצועות ומנעלים מק"ט [נגעים פי"א]. וא"כ הול"ל שיהיה טמא מגע מדרס. כסדין שעשאו ווילון [פכ"ז מ"ט] וכפה שנתנו על הספר [פכ"ח מ"ה]. י"ל התם כבר עשאו ווילון וכבר נתנו על הספר משא"כ הכא רק נתן בו האיזמל אבל עדיין לא חתכו לרצועות לפיכך טומאה ראשונה נתבטלה. ולכלל קבלת טומאה שניה לא בא: [ובהא יתורץ נמי מה דק' מהכא דקאמר ר' יהודה דע"י תחיבת הסכין בהשטיח נתבטל ממנו טומאה דמעיקרא והרי בשבת [דנב"ב] קאמר ר"י בפירוש דרק בעשה בו מעשה לקלקל מבטל טומאתו. ולא בעשה מעשה לתקן כגון טבעת אדם שהקיש עליו כדי לתקנו לבהמה מעשה תיקון כזה לא מבטל טומאתו. והרי ה"נ נתינת האיזמל בהשטיח. הוא כדי לתקנו לרצועות. ואיך יבטל טומאתו. ולפי דברינו הנ"ל י"ל דהא דמעשה תיקון לא מהני לבטל טומאה שבכלי. היינו בשכבר תקנו לתשמיש השני. ולהכי באמת סדין שעשאו ווילון ס"ל לר"י דנשאר בטומאתו מדרס כמעיקרא. אבל הכא שלא חתך עדיין העור לרצועות. רק תחב בו האיזמל לחתכו הרי המחשבה עם מעשה זו ביטל מהשטיח טומאה דמעיקרא. אבל עדיין לא היה במעשה זה כפי הראוי לתשמיש דלהבא. להכי לר"י נסתלק ממנו טומאה לגמרי. ובמגינת שלמה תירץ דדוקא להעלות טומאה דמעיקרא מהכלי קאמר ר"י התם דלא נטהר רק בשהיה המעשה לקלקל אבל הכא הא דר"י מטהר היינו רק שלא יק"ט להבא ובכה"ג אפי' בעשה מעשה לתיקון אמק"ט עוד]:
ס"ל דלא נתבטל ממנו טומאה דמעיקרא עד שיעשה בו מעשה רבה עד שלא יהיה ראוי עוד למלאכה דמעיקרא. ולפיכך הכא דוקא כשמיעטו לפחות מן ה"ט לא חזי למדרס שטיח. דכך הוא שיעור עור בין לק"ט מדרס או שאר טומאות [כפכ"ז מ"ב]. ואע"ג דהכא דחתכו בכונה. אז גם בפחות מה' טפחים מק"ט [כפכ"ז סי' כ"ז]. היינו להבא. אבל עכ"פ טומאה דמעיקרא נתבטל ממנו. ואת"ל עכ"פ הרי רצועות ומנעלים מק"ט [נגעים פי"א]. וא"כ הול"ל שיהיה טמא מגע מדרס. כסדין שעשאו ווילון [פכ"ז מ"ט] וכפה שנתנו על הספר [פכ"ח מ"ה]. י"ל התם כבר עשאו ווילון וכבר נתנו על הספר משא"כ הכא רק נתן בו האיזמל אבל עדיין לא חתכו לרצועות לפיכך טומאה ראשונה נתבטלה. ולכלל קבלת טומאה שניה לא בא: [ובהא יתורץ נמי מה דק' מהכא דקאמר ר' יהודה דע"י תחיבת הסכין בהשטיח נתבטל ממנו טומאה דמעיקרא והרי בשבת [דנב"ב] קאמר ר"י בפירוש דרק בעשה בו מעשה לקלקל מבטל טומאתו. ולא בעשה מעשה לתקן כגון טבעת אדם שהקיש עליו כדי לתקנו לבהמה מעשה תיקון כזה לא מבטל טומאתו. והרי ה"נ נתינת האיזמל בהשטיח. הוא כדי לתקנו לרצועות. ואיך יבטל טומאתו. ולפי דברינו הנ"ל י"ל דהא דמעשה תיקון לא מהני לבטל טומאה שבכלי. היינו בשכבר תקנו לתשמיש השני. ולהכי באמת סדין שעשאו ווילון ס"ל לר"י דנשאר בטומאתו מדרס כמעיקרא. אבל הכא שלא חתך עדיין העור לרצועות. רק תחב בו האיזמל לחתכו הרי המחשבה עם מעשה זו ביטל מהשטיח טומאה דמעיקרא. אבל עדיין לא היה במעשה זה כפי הראוי לתשמיש דלהבא. להכי לר"י נסתלק ממנו טומאה לגמרי. ובמגינת שלמה תירץ דדוקא להעלות טומאה דמעיקרא מהכלי קאמר ר"י התם דלא נטהר רק בשהיה המעשה לקלקל אבל הכא הא דר"י מטהר היינו רק שלא יק"ט להבא ובכה"ג אפי' בעשה מעשה לתיקון אמק"ט עוד]: