תוספות רבי עקיבא איגר על משנה בבא מציעא · פרק 2 · משנה 1

[אות טז] תוי"ט ד"ה מצא פירות. וידע שנפלו ממנו. אבל היכא דאפשר דבשעה שמוצאה עדיין לא ידעו הבעלים דנפל מנייהו אף אילו ידעו היו מייאשים. מ"מ הוי יאוש שלא מדעת דלא מהני והיאוש של אח"כ לא מהני כיון דבאיסורא אתי לידו (וידו כיד בעלים כיון דבתחלה נעשה שומר דבעלים הלכך לעולם אין נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות בעלים רמב"ן במלחמות) אבל אם נפל לזוטו של ים וכדומה שאבוד ממנו ומכל אדם אף על פי שלא ידעו הבעלים מזה הוי יאוש דאין עליה שם אבידה ורחמנא שרייה דכתיב אשר תאבד ממנו. ממנו דוקא ולא שאבודה מכל אדם. גמרא. ואפי' אמר לא מייאשנא לאו כמיניה. ואפילו מרדפים אחריהם. נ"י. ובכל מקום דבעיא מדעת בעלים אם הוא של יתומים קטנים דלאו בני מחילה נינהו לא מהני יאוש דידהו כך מתבאר בסוגי' (דף כ"ב ע"ב). ומזה קשה לי במה דאמרינן בסוגיא אההיא דכל אדם מותר בלקט משילכו הנמושות דלא מקרי יאוש של"מ דעניים דבדוכתא אחריתא אמרי דעניי העיר מלקטים. וקשה לי הא גם לעניים קטנים יש חלק בלקט. ולגבייהו הוי יאוש שלא מדעת וצ"ע. (וע' פאה פ"ח בדברי רבינו אות ע"ז):

[אות טו] הרע"ב ד"ה ברה"ר. ואפי' היה בהן סימן נפסד. תמוה לי הא מסקינן בסוגייא דהלכה סימנין העשויים לידרס הוי סימן וצ"ע (קושית רבינו הא אנן קיי"ל כרבא):

[אות יז] הרע"ב ד"ה אנפוריא. כגון לצורבא מרבנן. בסוגיא אמרי' תניא ומודה רשב"א בכלים חדשים ששבעתן עין שחייב להכריז וכתב תוס' דמשמעות דלת"ק אפי' לא שבעתן עין חייב להכריז. וכן מצינו ברבה בר בר חנה דאמר בפ"ק אי טב"ע אית לי בגויה וגט לא שבעתו עין. וק' לי על ראייתם הא י"ל דלאו מילתא דפסיקא הוא לרשב"א דבלא שבעתן עין א"א להיות בה טב"ע. די"ל דאם הת"ח אומר דיש לו בה טב"ע מהימנינן לי' דיש במציאות דיש לו טב"ע אף בכלים כאלו. אלא דרשב"א קאמר דאינו חייב להכריז אף במצא במקום דרובן ת"ח דמסתמא לא יהיה לבעלים טב"ע כיון דהם חדשים דלא שבעתן עין. וא"כ מההיא דרבב"ח אין ראיה כלל. וצ"ע:

[אות יח] תוי"ט ד"ה אין חייב להכריז. אלא הצריך להן והוא יודע ומדקדק במנין וע"כ הוי סימן ע"כ. ולא זכיתי להבין דברי הד"מ דהא בדרך נפילה מנין לא הוי סימן דלא ידע דנפלו ביחד. ובהנוח בלא מנין הוי מקום סימן. וקושית ב"י היה בדרך דהא ע"כ לא מיירי בידוע שהוא הנוח דא"כ אפי' בחד נמי הא המקום הוי סי' ולא מצי מיירי בדרך נפילה דא"כ בתרי נמי דהא בנפילה לא הוי מנין סימן. וע"כ דהך דמצאן שנים זהו הוכחה דהוי דרך הנוח. וע"ז הקשה הב"י דהא במטבעות דוקא ג' הוי הוכחה שהיא הנוח. וא"כ מה זה שכתב הד"מ דבמחטין יודע ומדקדק במנין. וההכרח לחלק בענין אחר דבמחטין גם בב' מוכח יותר דהוא הנוח ממילא מקום הוה סי'. וצ"ע: