משנת ארץ ישראל על משנה תמיד · מבוא למסכתות תמיד ומידות · מיקום 2

כידוע יש תלמוד בבלי למסכת תמיד ואין תלמוד בבלי למסכת מידות. יש גם עדות לכך שאמוראי בבל למדו מסכת תמיד (בבא מציעא לג ע"א), אך פירושה נחשב לשולי במידת מה. כאמור לעיל יש בתלמוד גם התייחסות למסכת מידות כיחידה ספרותית מוכרת. מעבר לכך אין עדות ללימוד שיטתי של המסכתות לא בארץ ישראל ולא בבבל.

מסכת תמיד עוסקת בסדרי התמיד ואגב כך מתארת פרטים רבים ממבנה המקדש, ומסכת מידות עוסקת בתיאור פיזי של המקדש לפרטי פרטיו. כך נוצרו כפילויות רבות, הן בין תמיד למידות והן בתוך המסכתות עצמן. כמו כן משניות רבות חוזרות על עצמן, כגון המשנה הראשונה בתמיד ובמידות. כבר ראשוני החוקרים שעסקו במסכת שתו לבם לייחודה התוכני והסגנוני (משום מה מסכת תמיד משכה יותר את תשומת הלב). גינצבורג, אפשטיין ואחרים נתנו כל אחד הסבר אחר מניין נובע ייחודה של המסכת²להלן. , ואגב כך גם מדוע נדרשו חכמים לתיאור סוגיות אלו שלא תמיד יש בהן הלכה.

התיאורים של מעמדות והווי המקדש בספרות חז"ל זקוקים לעיון נרחב, ולא נוכל כאן לעסוק בנושא אלא בקצרה.

מבחינה ספרותית וסגנונית תיאורי ההווי במקדש (כולל תיאורי טקסים ומצוות) מתחלקים לשניים. הקבוצה הראשונה מתארת את המקדש ונוהגיו בסגנון הרגיל בספרות התנאית בכלל, ובמשנה בפרט. זהו סגנון הלכתי יבש וטכני: "איזהו מקומן של זבחים קדשי קדשים שחיטתן בצפון..." (משנה, זבחים פ"ה מ"א); "בית שמאי אומרים כל הנתנין על מזבח החיצון שאם נתנן מתנה אחת כפר" (שם פ"ד מ"א), וכיוצא באלו הלכות, מעשים ומחלוקות, ואגבן גם מימרות חכמה ואגדה.

הקבוצה השנייה היא המעניינת אותנו, והיא בולטת באופייה הספרותי והסגנוני השונה מספרות חז"ל. חוקרים שונים עסקו בה אגב דיון בטקסטים מצומצמים. כך, למשל, גינצבורג במאמרו על לשונה של מסכת תמיד עסק בסגנונה המיוחד, אך ללא תמונה כוללת של תפוצתו של הסגנון. מאוחר הרבה יותר חזר לנושא ועמד על הסגנון המיוחד של תיאורי טקס, אבל לא ראה שהמאחד את המשניות בסגנון זה הוא תיאור המקדש. כך, למשל, בסגנון זה נכללות מסכתות תמיד ומידות, אף שרובן תיאור פיזי ולא תיאור טקס³גינצבורג, מסכת תמיד; אפשטיין, מבואות, עמ' 13-23; סגל, לשון המשנה, עמ' 621 ואילך; אלבק, מבוא, עמ' 08 ואילך; בר אילן, תמיד; ברויאר, פעל ובינוני, ועוד. ראו המבוא למסכת ביכורים, עמ' 821 ואילך. .

את התיאורים שעליהם נסובים דברינו מאפיין טון דיבור סיפורי. יש בהן מעט מחלוקות, או שכמעט אין בהן מחלוקות. במשניות המקדש יש לשונות מיוחדים, בעיקר לשונות סיפור: "ראוהו אחיו" (תמיד פ"ב מ"א), "החלו מעלין באפר" (שם מ"ב), "נטל את המפתח" (שם פ"א מ"ג), "בא לו לפשפש הצפוני" (פ"ג מ"ז), ועוד ועוד. יפה הגדיר זאת ברויאר כ"פועל" ו"בינוני". במשנת מידות אין סגנון סיפורי משום שאין בה סיפור עלילה, אך גם שם ניכרת הצורה הסיפורית: "איש הר הבית היה מחזר" (מידות פ"א מ"ב), "והן אומרים מה קול בעזרה" (שם), "ומקום היה שם" (פ"א מ"ט). סגנון זה אינו ייחודי למסכתות תמיד ומידות; עמדנו עליו בפירושנו לביכורים פ"א מ"ג, בפירושנו למסכת יומא ובפירושנו למסכת סוטה שהיא מסכת מעורבת שיש בה משניות "רגילות" ומשניות סיפוריות, הרוויות אגדה והגדה. גם במסכת פרה פרק ג חוזר סגנון זה: "באו להר הבית" (מ"ג), "לא מצאו משבע..." (מ"ה), "וכבש היו עושים מהר הבית להר המשחה" (מ"ו), ועוד. בדיוננו אף זיהינו מונחים המיוחדים לסוגה זו. במבוא למסכת ביכורים הצענו את מאפייני הסגנון, ובעיקר עמדנו על סדרת מקבילות פנימיות, כלומר תיאורים שונים העוסקים בנושאים שונים ומשתמשים באותם מטבעות לשון ספרותיים.

הסגנון הדומה של משניות המבוססות על מסכתות המקדש

כך גם המשפט "כל העזרה היתה אורך מאה ושמונים ושבע על רוחב מאה ושלשים וחמש" (פ"ב מ"ו; פ"ה מ"א); משפט זה נלקט ממקור משותף, כפי שנראה בפירושנו למשניות אלו. כמו כן המשפט "ושני פשפשין היו לו לשער הגדול" (מידות פ"ד מ"ב; תמיד פ"ג מ"ז), אותו משפט שהעריכה המאוחרת שילבה אותו בהקשרים של שערים שונים. לנוחות העיון סידרנו, במבוא למסכת ביכורים, סדרה ארוכה נוספת של מקבילות כאלו. הסגנון המיוחד והמקבילות הפנימיות מצויים בסדרת משניות: כל מסכת תמיד-מידות, יומא פרקים א-ז, פרק ג במסכתות פרה וביכורים, פסחים פרק י, סוטה פרקים א-ג שבהן משולבות משניות רגילות, שקלים פרקים ה-ו, ואולי גם סנהדרין פ"ד מ"ב-מ"ה, ומשניות בודדות שונות.

עם זאת, לכל אחת ממסכתות הזיכרון מונחים ייחודיים, ויש לה עורך ספציפי (להלן תמיד סוף פרק ד, פ"ה מ"ב).

המשניות מהסגנון הראשון בוודאי אינן "היסטוריות". עמדנו על כך במבוא למסכת זבחים. העדות לכך היא המחלוקות בשאלות עיקריות שאי אפשר שלא היו מוכרות לזוכרי המקדש, כגון השאלה האם השחיטה היא בבית המטבחיים בעזרה מצפון למזבח, או על המזבח עצמו. עדות אחרת לכך היא התוספות למשנת סוטה. במינוח "תוספות" אנו מתכוונים למחלוקות ההלכתיות ששובצו בין משניות ה"זיכרון". אלו הם דיונים בית מדרשיים רוויי מחלוקות ופרטים הלכתיים שאנו בפירושנו, כמו גם רוזן-צבי בספרו, עמדנו על התפיסות המאוחרות שבהם⁴רוזן-צבי, טקס. . מסתבר שבפרקים אלו התשתית העיקרית היא דיוני בית המדרש שמהווים ניסיון לשחזור מאוחר של הסדרים הקדומים, וזאת לא על סמך זיכרון אלא בעיקר על תשתית הלכתית מאוחרת.

עם זאת, גם בפרקים מסוג זה משוקעות לעתים מסורות היסטוריות. כזה, למשל, היחס בין משנת נזיר למשנת נדרים. במשנת נזיר שְלל זיכרונות מהימנים, מסכת נדרים לעומת זאת מתמקדת בנדרי ההבאי שרווחו בחברה היהודית שבה פעלו התנאים.

מסכת מידות מתארת לפרטי פרטים את המקדש בשלהי ימי הבית השני. היא מעניקה תמונה מפורטת של מידות ופרטים שאין כמותה בעולם הקדום. בספרות היוונית והרומית נמצאו אמנם תיאורי מבנים, בין אם בהקשר דתי ובין אם בהקשר תיירותי יותר, של הבא לבקר במבנה, עם זאת אין בידינו תעודה כה מפורטת וכה בלתי סכמטית של מבנה מסובך ומורכב, על מעבריו התת-קרקעיים ופרטי הגג. המסכת ממשיכה בכך מסורת מקראית של תיאור המשכן, תיאור מקדש שלמה ותיאור מקדש יחזקאל. כולם בפרטי פרטים, אך מסכת מידות גדושה בפרטים הרבה יותר מאשר היצירות האחרות. במקביל בידינו תיאור אחר של המקדש המשקף את עמדת כתות מדבר יהודה (מגילת המקדש); הוא שייך לסוגה מיוחדת של תיאור מבנים שבה חוברו עוד יצירות כיתתיות (כגון מגילת ירושלים החדשה). גם יוספוס הקדיש פרקים ארוכים לתיאור הפרטים של המבנה⁵מלח' ה, ה 1-8 (481-742); קדמוניות טו, 083-524. , וגם חיבורים אחרים מתארים את המבנה. כך איגרת אריסטיאס, וכך סופרים זרים. אבל כמובן תיאורם קצר ונופל בהרבה, בתשומת הלב לפרטים, מיוספוס ומהמשנה.

השאלה המרכזית היא האם היה לתנאים ארכיון מסודר שבו פרטי התכנית, או שמא שִחזרו זאת מן הזיכרון. יש להדגיש שגם אדם רגיל הרוצה לתאר מבנה שעיניו רואות יתקשה לתת מידות מדויקות למרחק של הדלת מהקיר וכיוצא באלו. לפיכך הניחו חוקרים שהיו לפני חז"ל ארכיונים מסודרים. הצעה חילופית אפשרית לכך היא שכבר בימי הבית שיננו את פרטי המבנה כחלק מהלימוד. המידות לא היו פרי התרשמות של העוברים במקום, או של עולי הרגל, אלא תורה שאותה שיננו כמו פרטי הלכה.

תכנית ירושלים של כתות מדבר יהודה, לעומת זאת, כמו גם תכנית המקדש שלהם, היא סכמטית ותאורטית. היא בבחינת תורה חליפית הפוסלת את המקדש הנוכחי ואת מידותיו ומציעה חלופה. עוד בטרם נברר את פרטי התכנית של המקדש לפי חז"ל, מן הראוי להסיק מכך שהנושא היה חשוב לקדמונינו.

הפרטים של מבנה הקודש היו חשובים לכל בני הדתות, ומן הסתם ניתנו למידות הסברים תאורטיים ותאולוגיים. גם להלכה היהודית חשובים היו פרטי המקדש, אם כי לא נקבע במפורש שפרטים אלו נוקשים. בכל המסכת נאמר רק פעם אחת שפרט מסוים צריך להישמר כך גם בעתיד (להלן פ"ב מ"ה), "וכן הן עתידות להיות", וזאת בהסתמך על נבואת יחזקאל. המקורות מסתמכים פעמים מספר על ספר יחזקאל, אבל ברור שהתכנית הכללית של ספר יחזקאל אינה הולמת את מקדש בית שני (לפחות זה המתואר במשנה ובמקבילותיה, או ביוספוס). חז"ל לא ראו בנבואתו מקור שצריך להתאימו למציאות, וודאי שלא תיאור שלה. הם אף לא טענו שהמקדש העתידי אמור להיות באותה תבנית. אדרבה, ייתכן שתיאור המקדש ביחזקאל היה חלק מהסיבות להיסוס האם לראות בו חלק מכתבי הקודש⁶ראו פירושנו לידים פ"ג מ"ה. . עם כל זאת ברור כיצד היוו תיאורי ספר יחזקאל השראה לתיאור במשנה, ואת הראיות לכך הצענו במקומן, וסיכמנו אותן להלן.

מסכת מידות מעניקה תיאור "שטוח" של המבנה. אין בה ריבוד היסטורי. אנו יודעים על כמה שיפוצים גדולים שנעשו במקדש, וודאי שונו פרטים, אך המשנה מתארת מבנה אחד. ברם עיון בפרטים כפי שייערך להלן מגלה שלפחות חלק מהמשפטים הולמים רק מקדש קדום, מפואר הרבה פחות מהאחרון. רוב התיאור מתייחס למקדש האחרון, אך נשמרו בו קטעים של תיאורים קדומים. למעשה הצלחנו להצביע רק על שני פרטים החשודים כקדומים (מידות פ"ג מ"ז-מ"ח). אבל ייתכן שזה ההסבר לפרטים נוספים, כגון מספר שערי הר הבית, שאלה שבה נעסוק להלן.

אנו מניחים שוודאי נפלה שכחה בפרטים. ואכן רבי אליעזר בן יעקב משתמש פעמיים במשפט "שכחתי מה היתה משמשת" (עצם החזרה על אותו רעיון באותו ניסוח הוא מסממני ההכפלות הרווחים במשניות זיכרון המקדש). ביטוי זה מלמד על שכחה, אך הוא נדיר ומעיד שלפחות בעיני חכמים הם זוכרים את מבנה המקדש. גם המחלוקות מעידות על בעיית השכחה, כגון המחלוקת האם עזרת ישראל ועזרת כוהנים היו באותו מפלס (מידות פ"ב מ"ו). יתר על כן, מיעוט המחלוקות בקבצים שבידינו (כל קובץ לעצמו) מלמד שהעורכים האחרונים רצו להשכיח את המחלוקות, מן הסתם כיוון שראו בהן ערעור אפשרי על סמכות המסורת. עם זאת, בין המשניות השונות השייכות לסוגת "זיכרון המקדש" יש מחלוקות פנימיות, כגון המחלוקת על מספר שערי המקדש (מידות פ"א מ"ד ופירושנו לה, או תמיד פ"א מ"א ומקבילתה בתוספתא, כפי שנעלה בפירוש המשנה). הווה אומר, היעדר המחלוקות (או מיעוטן) הוא פרי עריכה של העורך בכל משנה ומשנה, והקובץ הקדום כלל מחלוקות ומקורות סותרים.

לעריכת הקובץ היו מטרות. אנו ניסינו להציג את מטרות התיאור של המקדש בדיוננו במשנת שקלים. עתה, לאחר סיום כל משניות המקדש, אנו יכולים לתקן מעט את הסיכום שם.

עבור חכמים המקדש הוא, אפוא:
1. מקום שניתנת בו חשיבות רבה לשמירה על פרטי ההלכות. ההלכה מכתיבה כל פרט בניהול הכספי והארגוני של המקדש, בהעמדת הקרבנות וכדומה, ובנוסף חכמים מספרים גם על נוהגים שהיו בו ואינם חשובים מבחינה הלכתית, אך הם משמעותיים לפחות מבחינה נוסטלגית.

2. מוסד יהודי מרכזי, מקום שמתכפרים בו עוונותיהם של ישראל ואין ביקורת על נוהגיו, אלא לעתים רחוקות. אין כל הטחה של חשד בשחיתות או בעבריינות אחרת. אך מצינו טענות על כוהנים שמנצלים את עצמתם להעצמה אישית, כגון השיר "על אלו ועל כיוצא בהן ועל דומה להן ועל עושין כמעשיהן היה אבא שאול בן בטנית ואבא יוסי בן יוחנן איש ירושלם אומר אוי לי מבית ביתוס אוי לי מאלתן אוי לי מבית קדרוס אוי לי מקולמסן אוי לי מבית אלחנן אוי לי מבית לחישתן אוי לי מבית אלישע אוי לי מאגרופן אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי שהם כהנים גדולים ובניהם גזברין וחתניהן אמרכלין ועבדיהן באין וחובטין עלינו במקלות" (תוס', מנחות פי"ג הכ"א, עמ' 533 ומקבילות)⁷אנשי הכת מעלים ביקורת נוקבת על המקדש ומבססים על כך את השקפת עולמם. ספרות החכמים יודעת לספר שביקורת כזו גרמה גם להקמתו של המקדש המקביל במצרים בידי חוניו, מתוך רדיפת מעמד וכבוד (בבלי, מנחות קט ע"ב; יומא לט ע"ב; ירו', יומא פ"ו ה"ג, ג ע"ג). , או ההאשמה שאנשי המקדש תאבים למשרות בירושלים (ירו', תענית פ"ד ה"ה, סט ע"א). קטעי ביקורת אלו ואחרים אינם ב"קובץ זיכרונות המקדש" אלא במקורות אחרים.

3. המקדש הוא מבנה מפואר ועשיר עד למאוד, והעושר הוא דרך לעבודת ה' וביטוי לה. ימים של מצוקה, שאף הם בוודאי היו, אינם נזכרים, אלא בהקשר של מלחמות.

4. המקדש הוא שיא הסדר והאסטטיקה. סדרי הטקס מוקפדים ומופלאים, ורוב עם מצוי תמיד במקדש⁸ראו, למשל, משנה, ערכין פ"ב מ"ה לפי פירוש הבבלי, שם יג ע"א. כמה וכמה הלכות במקדש מנומקות בנימוקים פרטיים וטכניים, אך הנימוק העיקרי המובא במקורות הוא "לעשות פומבי" ("פומפי") לדבר, כלומר כדי לנהל את המקדש בצורה טקסית ומעוררת כבוד. התלמודים סומכים את העיקרון לפסוק "בבית אלהים נהלך ברגש" (תהילים נה טו – ירו', יומא פ"ב ה"ב, מ ע"א; בבלי, כד ע"ב), והמדרש מכנה את עקרון הפומביות "להרגיש את העזרה" (מדרש תהילים נה א), ראו למשל פירושנו ליומא פ"ב ה"ב; ירו', יומא פ"ב ה"א, לט ע"ד; פ"ב ה"ד, מ ע"א; שקלים פ"א ה"א, מה ע"ד; סוכה פ"ד ה"ו, נד ע"ג; בבלי, יומא כד ע"ב, ועוד. .

5. עם זאת אין למקדש קרקעות, והוא איננו מוסד להפקת רווחים. המקדש אינו יכול להפסיד, אך גם לא לעשות עסקים (נתון זה עולה ממסכת שקלים, במסכת מעילה ראינו כי תמונה זו אינה שלמה).

6. המקדש נישא מעל למחלוקות הפוליטיות בעם, אך הוא זירה מרכזית לעימותים בין צדוקים ופרושים (חכמים). העימותים הללו אינם נזכרים אלא ברמזי רמזים (יומא, פרה), ומופיעים באופן ברור יותר במקבילות, בתוספתא ובמקורות אחרים.

7. המקדש נועד לכל הציבור, נעשו הקלות הלכתיות כדי לאפשר זאת, וחז"ל התהדרו בכך. חכמים נאבקו ליתר שיתוף של העם בעבודת הקודש, מבלי שערערו על ה"מונופול" של הכוהנים המעוגן בתורה "והזר הקרב יומת" (במדבר ג י), אך ניסו לשתף את כלל הציבור במה שאינו נאסר במפורש, כולל מימון המקדש במחצית השקל והוספת טקסים שלציבור יש בהם מעמד בולט כשמחת בית השואבה, ריקודים בחצרות המקדש, טקסי הנפה וסמיכה. גם תכנון המקדש מבטא מגמות אלו, בדרך כלל.

8. המקדש מתנהל על ידי חכמים וההלכה. אמנם הכוהנים הגדולים הם צדוקים, בכך "מודים" גם חז"ל, אך ההלכה מכתיבה את דרכי התנהלותו של המוסד.

9. פגיעה בקודש היא עבֵרה חמורה⁹כגון משנה, סנהדרין פ"ט מ"ו. עונשים על חילול הקודש רווחו גם בעולם הפגאני וגם במקדש בירושלים. כך, למשל, על הסורג שניצב בהר הבית הייתה כתובת שאיימה בעונש מוות על נכרים הנכנסים להיכל (ראו להלן, פ"ו מ"א). , אך חז"ל אינם "מנצלים" זאת להטלת אימה על הציבור, אדרבה, ססמה כמו "הציץ מרצה"¹⁰ראו פירושנו לפסחים פ"ז מ"א. מפיגה את החשש מחילול הקודש¹¹ראו פירושנו לפ"ג מ"ב. .

10. המקדש איננו רק מקום הקרבת קרבנות אלא גם מקום לתפילה, למתן צדקה וללימוד תורה. חז"ל אינם מדגישים בהקשר זה את הניהול הפוליטי, שמן הסתם גם הוא התנהל בזיקה מסוימת למקדש.

11. אין בספרות חז"ל ביטויים למאבקים שמאחורי הקלעים. הם מתארים את ההתרחשויות כפי שהן נצפות מבחוץ, ללא תככי חצר ומאבקי קנאה, ללא ויכוחים על ארגון העבודה או מתיחות פנימית בין העובדים. יש ביקורת על הכוהנים הנוטלים ממון שאין הם רשאים ליטול, אך לא על שחיתות מידות.

12. כמעט אין תיאורים של נסים גלויים: עולי הרגל אינם באים מתוך ציפייה לנס אלא לשם קיום הלכות ומצוות ולימוד תורה. מעט מאוד נסים גלויים מוזכרים בספרות, וגם אלו הם ברובם נסים בעלי "עצמה" פחותה (כגון אבות פ"ה מ"ה). במבוא למסכת חגיגה הרחבנו בכך.

13. המקדש ניצב במרכזה הרוחני של ירושלים, והעיר קשורה קשר בל יינתק למקדש.

מה היו המניעים לעיצוב זה?

שאלה זו מקבלת עצמה יתרה בתחומים שבהם נטו חכמים להשכיח או לטשטש את העובדות ההיסטוריות. כך, למשל, אנו מתירים לעצמנו לשאול: האם באמת שלטו חכמים על כל פרטי העבודה במקדש? הדעת נותנת שגם לצדוקים היו עמדות כוח משלהם. יתר על כן, הדעת נותנת שהמקדש לא התנהל לפי ההלכה התנאית המאוחרת, ולא לפי כל חידושי ההלכה והפרטים שנקבעו בדורות יבנה ואושא. כאמור, גם בספרות חז"ל עצמה עדויות לכך. כך, למשל, העלינו בדיון על קרקעות המקדש. חז"ל הסתייגו מהחזקת קרקעות, אך פה ושם אנו שומעים על קרקעות השייכות למקדש. גם התיאורים המדירים את המקדש מהמערכת העסקית אינם נשמעים רֵאליים. קניין כספי בהיקף כה גדול אינו יכול להימנע כליל מהסדרים עסקיים כלשהם. מעתה עלינו לשאול מה רצו חכמים להדגיש בתיאור זה, בין אם הוא מדויק ובין אם הוא משופץ או מעומעם. בשלב זה נסתפק בהצגת השאלות בלבד, ויש מקום לבירור מחודש של השאלה לאור מכלול הנתונים העשיר שבידינו.

אנו משערים ומניחים שהנימוקים ההלכתיים המאוחרים (המציאות החברתית המאוחרת) פולשים לעתים קרובות לתוך התיאור ההיסטורי הקדום (הזיכרון), ומעצבים אותו או מתקנים אותו. בדרך כלל הטענות הללו הן בחזקת "שמא": מי יתקע לידינו כף שאכן כל הפרטים קדומים? אך לעתים ניתן לראות בבירור כיצד חכם מאוחר מתקן את הניסוח הקדום. עדות לכך מצאנו, למשל, בפירושנו למשנת תמיד פ"ה מ"ב, וכן גם בפירושנו לשקלים פ"ז מ"א. עם זאת יש להודות שבדרך כלל אין ראיה לטענה של תיקון העדות הקדומה. את החשש מעלים החוקרים, לא מעט מתוך חוסר אמון בעצם ההיתכנות של זיכרון קדום. אנו סבורים שאין ספק בכך שהיה זיכרון קדום מוצק. לא ייתכן שמהמקדש המפואר לא נותרו זיכרונות, כשם שכיום אנו זוכרים את הדורות הקודמים, את תקופת הקמת המדינה ואת סבלות השואה. אלו מסופרים מאב לבן ולבת, ונשמרים ברמה זו או אחרת. מובן שזיכרון המקדש חשוף היה לכל פגעי הזיכרון שחשף המחקר הפסיכולוגי בן זמננו; לפיכך אנו מקבלים את התיאור הבסיסי שבמשנה כתיאור היסטורי (להלן), ומצביעים על נקודות שבהן השפיעו השיקולים האחרים (עיצוב תאולוגי, ספרותי או סתם שכחה) על עיצוב המסורת שהגיעה לידינו.