משנת ארץ ישראל על משנה ערלה · פרק 2 · משנה 12

משנתנו היא השלמה למשנה הקודמת ומוסרת מסורת מימי הבית על הכרעתו של רבן גמליאל הזקן במחלוקת בין חכמים ורבי אליעזר שבמשנה הקודמת.

יועזר איש הבירה היה מתלמידי בית שמי ואמר – בכינוי "איש הבירה" או "שר הבירה" נזכרים עוד שלושה חכמים, שני אמוראים ותנא אחד. רבי יונתן בן אלעזר, אמורא בדור הראשון לאמוראי ארץ ישראל; רבי אחא, תנא בדור אושא, ורבי אחא אחר, אמורא בן הדור השלישי⁵¹בראשית רבה, פצ"ה, ג, עמ' 1189; בבלי, כתובות כב ע"א; ערכין כב ע"א. . בספר נחמיה נאמר: "ואצוה את חנני אחי ואת חנניה שר הבירה על ירושלם" (ז ב). לא מוברר מה המשמעות של "שר הבירה" בימי נחמיה. בימי רבי יונתן בן אלעזר ורבי אחא זה בוודאי כינוי משפחתי, לאמר מצאצאי שר הבירה או איש הבירה. אולם יועזר איש הבירה, השואל את רבן גמליאל כשהוא עומד בתחום המקדש, ייתכן שמילא משרה ותפקיד מסוים במקדש אך ייתכן אף שהכינוי אינו אלא עדות על מוצא משפחתו של יועזר (תמונה 4).

בדרך כלל ה"בירה" היא מצודת אנטוניה ששכנה צמוד למתחם המקדש מצפון-מערב לו⁵²על הקרבה שבין המקדש והבירה ניתן ללמוד מהמקורות המזכירים את הקשר בין השניים. כוהן שנטמא היה הולך "במסיבה ההולכת תחת לבירה" (משנה, תמיד פ"א מ"א; מדות פ"א מ"ט), ולכהן השורף את הפרה הייתה לשכה מיוחדת "שעל פני הבירה צפונה מזרחה" (משנה, פרה פ"ג מ"א), וראו משנה, פסחים פ"ג מ"ח. . יוספוס אומר שבימי אריסטובלוס (103 לפנה"ס) היה בירושלים מקום בשם "בריס" שנקרא "אחר כך אנטוניה" (מלח', א 75). הבירה היא, אפוא, המצודה של ירושלים שלימים כונתה "אנטוניה" על שמו של הקיסר אנטוניוס (מלח', א 118; קדמ', טו 403). אם כן, כבר הורדוס שינה את שמו של המקום, אך חכמים ממשיכים להשתמש בשם הקדום. בין הבירה והמקדש היה מעבר, "המסיבה" בלשון חכמים, ואף יוספוס מדבר על המעבר שבין המקדש ו"אנטוניה" או "הבריס"⁵³ראו משנה, תמיד ומדות שם שם; מלח', ב 331-330, ומקורות רבים נוספים. .

רבי יוחנן אומר שבהר הבית היה מגדל ושמו "בירה". זהו ניסוח מאוחר וכוללני, שכן הבירה הייתה מגדל מבוצר מחוץ להר הבית, אך צמוד אליו. לעומתו ריש לקיש מפרש שכל הר הבית קרוי "בירה", וזו כבר טעות שהזמן גרמה⁵⁴ירו', פסחים פ"ז ה"ט, לה ע"א. בתוס', ידים פ"א ה"ד, מוזכר בית בירה במשמעות של בית מקדש. אבל זו כנראה טעות, וצריך להיות "אבית המקדש", כמו שגרס בעל חסדי דוד והר"ש בפירושו למשנה, שם פ"ב מ"ב. בפסיקתא רבתי, יד נו ע"ב, פורש שהמגדל היה בהר הזיתים וזאת לפי ההקשר של משנתנו שמעשי הפרה בהר הזיתים, וכך גדל השיבוש. .

שאלתי את רבן גמליאל הזקן עומד בשער המזרח – בשעה שהיה עומד בשער המזרח של בית המקדש (איור 13). בציון שער המזרח המשנה מתכוונת לשער המזרח של הר הבית כבברכות פ"ט מ"ה, ויש שמתכוונת לשער המזרח של העזרה, לשער ניקנור, כמשנת תמיד פ"ה מ"ו. במשנה שלפנינו לא ניתן להכריע. מהמשך דברי המשנה משתמע כי הוא שאל את ההלכה שבמשנה הקודמת. ההדגשה שהמעשה התחולל בשער המזרח באה להדגיש את פומביותו. שער המזרח (שער ניקנור) היה השער שהוביל מעזרת נשים לעזרת ישראל, והיה הכניסה הראשית להיכל. אליו הוביל גרם מדרגות מפואר, ומי שניצב בשער היה נראה לכול. כאן נערכו מעמדות ציבוריים רבים: בשער המזרח העמידו את הכוהנים הטמאים לבוז ולקלון (משנה, תמיד פ"ה מ"ו; ספרי במדבר, ט, עמ' 15); מכאן יצאו שיירת ניסוך המים (משנה, סוכה פ"ד מ"ה) ושיירת שורפי הפרה האדומה (משנה, מדות פ"א מ"ג)⁵⁵ייתכן שכאן הכוונה לשער המזרחי של עזרת נשים. ; כאן ניצב הכוהן הגדול בימי ההכנה שלו (משנה, יומא פ"א מ"ג), וכאן עמדו הכוהנים וחצוצרות בידיהם ותקעו בעת ניסוך המים, בתעניות וכנראה גם בהזדמנויות אחרות (משנה, תענית פ"ב מ"ה ומקבילות). בשער המזרח העמידו את האישה הסוטה (משנה, סוטה פ"א מ"ה) להראות קלונה לכול (בבלי, שם ח ע"ב). בספרא נאמר שגם את שני השעירים העמידו בשער המזרח (ספרא, אחרי מות פרק ב ה"א, פע"ג).

ואמר לעולם אינו אוסר – בין שנפל שאור של איסור ראשונה בין שנפל בסוף אינו אוסר את העיסה, עד שיהא בו – בשאור של האיסור, כדי לחמץ – את העיסה. קרוב להניח שמעשה זה בא ללמדנו שאף יועזר, שהיה מתלמידי בית שמאי, מוסר כי ההלכה היא כחכמים ולא כרבי אליעזר השמותי. מכל מקום אין בדבריו חידוש הלכתי, שהרי הדברים נאמרו במשנה הקודמת. הרמב"ם פירש: "חזוק לדברי חכמים", ובעיקרו אין זה אלא סיפור שהוד קדומים עליו, להמחשת ההלכה.

משנתנו ערוכה כמתכונת של משנה ה בפרקנו שבה דוסתאי איש כפר יתמה, שהיה מתלמידי בית שמאי, מוסר בשם שמאי הזקן כי ההלכה כבית הלל.

במקורות התנאיים נזכרים בשמם ארבעה חכמים מימי הבית שהיו מתלמידי בית שמאי אך הכירו או נהגו בהלכה מסוימת כבית הלל, והם: בבא בן בוטא בתוספתא חגיגה פ"ב הי"א (ובמקבילות); יוחנן בן החורנית בתוספתא סוכה פ"ב ה"ג (ובמקבילות); דוסתאי איש כפר יתמה ויועזר איש הבירה בפרקנו.

במקורות תנאיים מתוארים מפגשים מקריים רבים בין חכמים לבין חכמים אחרים, ובאופן טבעי הם עסוקים בהלכות שונות. גם כאן ייתכן שהמפגש בין יועזר לרבן גמליאל היה מקרי. עם זאת, בסדרת מקורות יוצא שהמקדש נתפס כמקום טבעי ללימוד תורה. על כן גם כאן ייתכן שהתשובה ניתנה במהלך לימוד מסודר. בכל מצב, זו אחת העדויות הרֵאליות הקדומות שבידינו המתארות מעמד של לימוד תורה בפועל.

על הלימוד במקדש בידינו עדויות רבות. חלקן נוגעות ללימוד הממסדי במסגרת הסנהדרין, וחלקן מתארות לימוד פרטי של כל הרוצה ללמוד וללמד.

בימי הבית שכנה הסנהדרין במקדש. היא התכנסה באחת הלשכות שהייתה פתוחה לחול, וחצייה בקודש. חז"ל אמנם מבינים שהיה זה מוסד של חכמים, ברם גם הם יודעים לספר שבתקופה מסוימת השתתפו בו גם צדוקים⁵⁶נעם, מגילת תענית לכ"ח טבת, עמ' 279-277. הנוסחה "סנהדרין" מפוקפקת, אבל שמו של המוסד חשוב פחות. הכוונה לבית דין מרכזי שהיה במקדש, ולא משנה כיצד כונה. ראו רגב, צדוקים, עמ' 307-296. . בראש המוסד עמדו כוהנים, הכוהן הגדול היה כנראה אב בית הדין, והכוהנים מרכיב מרכזי בו⁵⁷הראיות לכך תובאנה להלן. .

הישיבה במתחם המקדש והשתתפות הכוהנים איננה מקרית. בית המקדש אכן שימש כבסיס כוח לבית הדין, והסנהדרין ששכנה באחת מלשכותיו ראתה עצמה, או הציגה עצמה, כזרוע של המקדש. "נמצאנו למדים שסנהדרין בצד המזבח"⁵⁸מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים ד, עמ' 264; שם, סוף פרשת יתרו יא, עמ' 245. ייתכן שהרישא של המדרש במכילתא דרבי ישמעאל , שם עמ' 261, וכן מקורות נוספים, מכוונת כלל זה להגבלת דיני נפשות בלבד ולא לדיני ממונות. , וכן "מנין שתהא סנהדרין סמוכה למזבח? תלמוד לאמר..."; "ומנין שאין ממיתין אלא בפני הבית? תלמוד לומר..."⁵⁹מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, שמות כא יד, עמ' 170. . בית המקדש היווה, אפוא, לא רק את זירת פעולתו של בית הדין, אלא גם את מקור הלגיטימציה ובסיס היוקרה של בית הדין.

יתר על כן, הנהגת בית הדין בימי הבית השני הייתה בידי הכוהנים, והפסוק בתורה (דברים יז ח) מדבר במפורש על הכוהן בלבד או על כוהן ושופט ("אל הכהנים הלוים ואל השֹפט"). הישיבה בחצר המקדש העניקה, אפוא, לסנהדרין כוח ולגיטימציה, אך גם כבלה את ידי החכמים והכפיפה אותם לכוהנים, או לפחות העניקה לכוהנים יתרון התחלתי במאבק הסמוי או הגלוי על המנהיגות בה⁶⁰המאבק בין הכוהנים לחכמים נדון בספרות, אך ראוי לעיון נוסף, ואנו מקווים לעסוק בכך במקום אחר. (איור 14).

בשלב שני עברה הסנהדרין ל"חנויות", כנראה מבנה במתחם הר הבית, אך לא בשטח המקודש. איננו יודעים דבר על המעבר, זמנו וסיבותיו. ניתן לשער כי המעבר פגע ביוקרת המוסד, אך זו כבר הייתה מבוססת דיה (להלן)⁶¹מן הראוי להעיר שבעולם הקדום התכנסה לעתים המועצה במקדש. עזיבת המקדש היא אירוע בתולדות המוסד ובתולדות היחסים בינו לבין המקדש. .

מקורות חז"ל, שנוסחו בדורות שלאחר החורבן, ראו בעזיבת המקדש "גלות" והצרו על כך (בראשית רבה, צז יג, עמ' 1220; בבלי, ראש השנה לא ע"ב). בדורות המאוחרים יותר נחשבה הסנהדרין לבעלת סמכויות פורמליות, אך מעט פחות מהסנהדרין שבירושלים ובמקדש. המפר הוראת של הסנהדרין שאיננה בירושלים איננו חייב מיתה⁶²ספרי דברים, קנד, עמ' 207; מדרש תנאים, יז יא, עמ' 103, והשוו ספרי, שם קנג, עמ' 206, ועוד. . יתר על כן, המעמד המקודש של קידוש החודשים נערך בעין טב שביהודה⁶³ש' ספראי, קידוש חודשים. (איור 15), משום שמעמד כה חשוב צריך להיערך בזיקה לירושלים⁶⁴ז' ספראי, קדושת ירושלים. . יש בכך ביטוי להמשך הצורך במקום הקודש. עם זאת, בפועל פעלה כמובן הסנהדרין במקומות מושב אחרים.

להתכנסות במקדש בלשכת הגזית יש השלכות חברתיות משמעותיות. הלשכה הייתה כולה בתחום הר הבית, והכניסה אליה הייתה רק בטהרה. הכוהנים שמרו כולם על דיני הטהרה שבהם חויבו מן התורה. הפרושים החילו חובה זו על כל ישראל כדבר רצוי, אך לא כהלכה חד-משמעית. הפרושים שהיו חברי סנהדרין הקפידו, מן הסתם, על מצוות אלו, ברם עבורם הן לא היו חובה באותה מידה כמו עבור הכוהנים. הישיבה בלשכה יצרה עליונות בלתי פורמלית של שומרי הטהרה, כלומר של הכוהנים. ההתכנסות במקדש נשאה, אפוא, אופי של הצהרה חברתית-פוליטית. מסתבר שגם לעזיבת המקדש היה אופי דומה, אך אין לנו מקורות על כך.

במקביל ללימוד הציבורי אנו שומעים גם על לימוד פרטי בחצר המקדש, אם כי האבחנה בין השניים בעייתית וייתכן שאינה קיימת כלל. רבן יוחנן בן זכאי היה מלמד "בצילו שלהיכל" (ירו', עבודה זרה פ"ג הי"ג, מג ע"ב; בבלי, פסחים כו ע"א). זו עדות ללימוד בחצר המקדש, ואולי גם להסתייגות מה מהמקדש ומהחסות הטבעית שהעניק ללימוד (חסות שאולי גם נתפסה בעיני פרושים, כמי שאינם כוהנים, כהגבלה ושליטה). כך אנו שומעים גם ממקור חיצוני על קטן העולה לירושלים ומלמד שם את עולי הרגל⁶⁵יוחנן ז 14; ז 28; ח 2. , וגם בבגרותו הוא עולה למקדש כדי להפיץ את תורתו. המקדש שימש, אפוא, כבסיס טבעי להפצת תורה, וכמקום ל"שיווק" דברי תורה או רעיונות מחתרתיים.