משנת ארץ ישראל על משנה ערלה · פרק 2 · משנה 11

שאור שלחולין ושלתרומה שנפלו לתוך עיסה – שאור של חולין ושאור של תרומה שנפלו לעיסה של חולין שטרם החמיצה, בזה אחר זה, לא בזה כדי להחמץ ולא בזה כדי לחמץ – אין בשאור החולין כדי לחמץ את העיסה ולא בשאור של התרומה כדי לחמצה, וניצטרפו – אך משנצטרפו שניהם, וחימצו רבי אליעזר אומר אחר האחרון אני בא – אנו קובעים את איסורה או היתרה של העיסה לפי השאור האחרון שנפל לתוכה. אם השאור של חולין בא תחילה והשאור של תרומה בא אחרון והוא שהביא לידי חימוצה של העיסה, העיסה מדומעת ואסורה לאכילה לזרים, ואם שאור החולין בא אחרון העיסה מותרת אף לזרים, כלומר לישראל.

וחכמים אומרין בין שנפל אסור בתחילה – בין שנפל השאור של תרומה בתחילה, בין בסוף – בין שהשאור של תרומה נפל בסוף, לעולם אינו אוסר – את העיסה, עד שיהא בו – בשאור של התרומה כשלעצמו, כדי לחמץ – אבל אם אין בו כדי לחמץ אלא עם צירופו לשאור של חולין אין הוא אוסר את העיסה.

בשלוש סוגיות בתלמוד הבבלי (פסחים כו ע"א - כז ע"ב; עבודה זרה מט ע"ב; שם עג ע"ב) אביי מפרש שרבי אליעזר לא התיר את העיסה שנפל לתוכה שאור חולין כאחרון אלא אם כן סילק תחילה את שאור התרומה (ניגב את האיסור), ובלשונו: "לא שנו אלא שקדם וסילק את האיסור אבל לא קדם וסילק את האיסור אסור" (פסחים כז ע"א). אולם בסוגיה למשנתנו שבתלמוד הירושלמי (סב ע"ב) ובסוגיה בעבודה זרה (פ"ה הי"א, מח ע"א) אין מפרשים את דברי רבי אליעזר אלא "שבא אחרון", ואין זכר לתוספת מפירושו של אביי⁵⁰וכבר עמד הר"ש משנץ על הבדל זה בין פירושו של הבבלי למשנתנו לפירושו של הירושלמי, וראו מלאכת שלמה. . אולם אף הסוגיות בבבלי אינן רואות בפירושו של אביי סוף דבר ותוהות אם אמנם פירושו הם דבריו וטעמו של רבי אליעזר: "וממאי דטעמא דרבי אליעזר כאביי? דילמא טעמא דרבי אליעזר משום דאחר אחרון אני בא, לא שנא קדם וסילק את האיסור לא שנא לא קדם וסילק את האיסור" (פסחים שם).

דומה שפירושו של הבבלי בא למעט מהחידוש של רבי אליעזר, ולהלן (פירושנו למי"ג) נראה שהירושלמי מעמיד את משנתנו בכגון שהראשון לא נוגב אלא בטל בגלל תוספת השני.