משנת ארץ ישראל על משנה ערלה · פרק 2 · משנה 6

משנתנו באה לפרש את שאמרנו במשנה ד על המחמץ והמתבל.

ולמה אמרו – "הוי"ו בנקודת שורק והלמ"ד בשב"א" (מלאכת שלמה), כלומר "וּלְמה". לעניין מה אמרו, מה משמעו. ברש"ס ובפירושו: "ובמה אמרו", וכן פירש הרע"ב. "לְמה אמרו" הוא מונח להבאת ציטוט מהלכה קדומה וידועה, מעין משפט הלכתי ידוע.

כל המחמיץ [ו]המתבל המדמע [להחמיר] – התוספת נמצאת בכל הנוסחאות ונשמטה בכ"י קופמן בטעות. במה אמרו שמחמץ ומתבל אוסרים ומדמעים? מין במינו – הוא לעולם חמור, וכמו שתפרש המשנה ותפרט להלן, להחמיר ולהקל – ובמה אמרו שפעמים מקלים ופעמים מחמירים? מין בשאינו מינו – במין שאינו מינו יש שאנו מקלים ויש שאנו מחמירים, כפי שיתפרש במשנה הבאה (משנה ז).

כיצד – מחמירים מין במינו? הרמב"ם מדגיש כי זו התשובה לשאלה "לְמה אמרו"; אמרו זאת בשביל לחדש את המקרה הבא: שאור שלחיטים – של תרומה, שנפל לתוך עיסת חיטים – של חולין, הרי הוא מין במינו, ויש בו כדי לחמץ – ובשאור יש כדי לחמץ, בין שיש בו להעלות באחד ומאה – בין אם כמות השאור מועטת וראויה לעלות ולהיבטל באחד ומאה, בין שאין בו לעלות באחד ומאה אסור – העיסה אסורה משום מדומע. השאור בחיטים הוא מין במינו ונאסר אף אם העיסה מרובה ממאה ואחד.

אין בו לעלות באחד ומאה – כמות העיסה קטנה ממאה, בין שיש בו כדי לחמץ – בין שיש בשאור התרומה כדי לחמץ, בין שאין בו כדי לחמץ – בין שאין בשאור זה כדי לחמץ. בכל המקרים מין במינו אנו מחמירים, והוא: אסור – וכל העיסה מדומעת ואסורה לאכילה לישראל. הוא הדין בערלה וכלאי הכרם העולים ומתבטלים באחד ומאתיים, אם כמות העיסה או התבשיל אינם במאתיים, בין שיש בהם כדי להחמיץ או לתת טעם ובין שאין בהם – הם אוסרים, ואם יש בהם כדי להחמיץ או לתת טעם – אפילו ביותר ממאתיים.

המשנה נקטה בדוגמה של תרומה כי היא נזכרה ראשונה במשנה ד.