משנת ארץ ישראל על משנה ערלה · פרק 2 · משנה 7

משנתנו היא המשך הפירוט והביאור למשנה הקודמת שבה נאמר שמין בשאינו מינו יש שמחמירים בו ויש שמקלים.

להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו כיצד [כגון]³⁶"כגון" חסר בכתב יד קופמן וכן ב- א, ב, ג1, ג2, ג4, ז, כ, ל, מ, ן, ס, פ, ץ, ת, ת2. גריסין – פולים של תרומה גרוסים וטחונים שניתבשלו עם עדשים – של חולין, ויש בהן בנותן טעם – אם יש בגריסים של תרומה כדי לתת טעם בעדשים, בין שיש בהן לעלות באחד ומאה בין שאין בהן לעלות באחד ומאה אסור – אף אם הם אחד למאה או אף פחות מאחד למאה, אין הגריסים עולים ובטלים ואף התבשיל כולו אסור לזרים. בנותן טעם מחמירים.

אין בהן בנותן טעם – אם אין בגריסין כדי לתת טעם בעדשים, בין שיש בהן לעלות באחד ומאה בין שאין בהן לעלות באחד ומאה מותר – אף אם אין בעדשים החולין מאה כנגד התרומה התבשיל מותר באכילה, שאין השיעור של אחד למאה אלא במין במינו. אם אין בנותן טעם ואין מין במינו התבשיל מותר, וזו דוגמה להקל. נחזור על דברינו: והוא הדין בערלה וכלאי הכרם, שלא נאמר בהם השיעור של אחד ומאתיים אלא במין במינו.

הירושלמי (סב ע"א) מדגיש שמדובר בתערובת גריסין עם עדשים ולא בתערובת אחרת, של גריסין באורז למשל, זאת כיוון שנתינת הטעם כאן היא לפגם. מסקנת³⁷כך פירש בעל מלאכת שלמה, ואפשר שהכול הם דבריו של רבי יונה בירושלמי. התלמוד היא שאף על פי כן כאן כולם מודים שאסור, כנראה משום שהפגם אינו מובהק דיו. כפשוטה אין המשנה מדברת על טעם לפגם אלא על סתם נתינת טעם. הוא הדין במשנה הבאה. כפשוטה היא בסתם תערובת, אבל המפרשים (בעל מלאכת שלמה ואחרים) הכילו בתוכה דיון על נתינת טעם לפגם. אמנם המושג ההלכתי "נותן טעם לפגם" הוא תנאִי, אך אין הכרח לפרש שבכל משנה עולה שאלה זו.