משנת ארץ ישראל על משנה מועד קטן · פרק 1 · משנה 4

צדין – מותר לצוד בחול המועד, את האישות – חולד החי בשדות בחושך ועיניו מנוונות. בתלמוד הבבלי: "מאי אישות, אמר רב יהודה בריה שאין לה עינים" (ו ע"ב), ובירושלמי: "אישות זו חולדה" (פ ע"ג)³⁴ראו תיאורו בבראשית רבה פנ"א עמ' 532, וראו אהרני, החולד; נבו, פגעים, עמ' 281-274. , ואת העכברים – עכברי השדה, משדה האילן ומשדה הלבן – משדה התבואה. הכינוי "שדה לבן" לשדה תבואה נזכר פעמים רבות במשנה ובספרות התלמודית כולה, ונזכר בתעודות מימי המשנה (להלן). לעתים שימש המונח גם כשם של שדה.

כדרכו – כך הנוסח בנוסחאות העיקריות של המשנה, במיוחס לרש"י ובראשונים רבים אחרים. בדפוס נפולי (מנ): שלא כדרכו, "וה"ר יהוסף ז"ל מחק מלת 'שלא' שכן הוא ברוב הספרים שהיו בידו" (מלאכת שלמה), במועד – שכן מרובה הפסדם גם לאילן וגם לשדה התבואה, ובשביעית – שאין גוזרים שמא ייראה כחרישה כשאדם חופר וסותם את חוריהם (רבנו נסים). בכתב יד אחד (קול) נוסף "דברי רבי מאיר". בציד כזה יש טרחה מרובה; אנו מרשים לעצמנו לקבוע זאת מתוך זיכרון הימים שבהם עבדנו בחקלאות ועשינו עבודה זו, אם כי גם אז היו כלי העבודה שבידינו משוכללים מאלו של קדמונינו. במקרה זה אי ביצוע העבודה במועדה יגרום לגידול בכמות העכברים, ומה שהוא נזק מקומי יהפוך למכה כללית (המתפשטת גם לשדות שכנים). כך תיגדל הטרחה ויגדל הנזק הכספי. אפשר, אפוא, שהסברנו חושף נימוק נוסף להקלות או לאיסורי מלאכה בחול המועד.

הדרך הרגילה ביותר לתיאור רכוש הייתה תיאור מצריו, כלומר השדות או הבתים שסביבו. בתיאורים אלה השדה נקרא על שם בעליו. תיאור רגיל של גבולות השדה מזכיר את החלקות הסמוכות על שם בעליהן, כך במצרים³⁵רוולנדסון, בעלי קרקע, עמ' 211-176. , והוא הדין במסמכי מדבר יהודה³⁶לואיס, מסמכי מדבר יהודה, מס' 11 ועוד; ירדני, נחל צאלים, מס' 9-7; מסמכי מדבר יהודה ב, מס' 22, ועוד. . הדרך הפשוטה ביותר לתיאור שטח היא אזכור שם בעליו, והמוכר או המלווה עשויים להסתפק במשפט הקצר: "השדה שלי" או "השדה שלך".

אחת התופעות המעניינות בעולם הקדום היא מתן שמות לשדות, שם שיש בו מעין גילוי של חיבה ויחס מיוחד לקרקע. בהצהרת הרכוש של בבתא היא מדווחת על חלקות מספר, אחת מכונה "על גיף ימא", כלומר על חוף הים, והיא שכנה בין ים המלח לדרך (הכביש הרומי?). שטח החלקה בית זרע, שלוש סאין ושלושה קבים חיטים. חלקה שנייה היא מטע תמרים, והיא מכונה "בית גלגלא", ושלישית "בית פריה"³⁷לואיס, מסמכי מדבר יהודה, מס' 16. . בשטר אחר בבתא מוכרת את הפֵרות של שלושה שדות: שדה אחד הנקרא "פרורה", הוא כנראה "בית פריה" שנזכר קודם, והאחרים "ניקרכוס" ו"מלכאיוס" (שם, מס' 21-22). מלכיוס או מלכאיוס הוא שם נבטי מוכר ומקובל. נראה, אפוא, שהשדה נקרא כך על שם בעליו המקוריים, כלומר על שם מי שזכור כבעליו. הוא הדין ב"ניקרכוס" הנזכר בשטר אחר שנמצא בנחל חבר. ייתכן ש"פירורה" ו"גלגלא" גם הם שמות של בעלי קרקע בעבר. לכך יש מקבילה במכתב מרתק שכתב ליבניוס. הפילוסוף היווני מאנטיוכיה (מאה רביעית) מספר על אחוזה (חוריון) שירש מדודו המנוח. האחוזה מכונה "זוזן", על שם בעליה בעבר³⁸ליבניוס, מכתב 37. . כל זאת שנים רבות לאחר שהחליפה בעלות.

לעתים ניתן לו שמו של השדה על שם טיבו, כגון "בית חקל פרדסא"³⁹ירדני, נחל צאלים, מס' 9. , כלומר בית שדה פרדס, או "חקלא חיוורתא" (שדה לבן = דגנים) הנזכר כנקודת גבול של אזור בית שאן בכתובת רחוב⁴⁰זוסמן, כתובת רחוב, עמ' 115. . שמה של החלקה אינו מעיד על שימושיה הנוכחיים. כך קובעת ההלכה: "כרמא אני מוכר לך, אף על פי שאין בו גפנים הרי זה מכור, שלא מכר לו אלא שמו. פרדיסא אני מוכר לך, אף על פי שאין בו אילנות הרי זה מכור, שלא מכר לו אלא שמו" (ירו', מעשרות פ"ב ה"ג, מט ע"ד; בבלי, בבא מציעא קד ע"א). אם כן בשטר, או בהסכם שבעל פה, נקבע שהכרם מכור, ברם מתברר שהמילה "כרם" אינה מונח לתיאור השדה אלא מעין שם פרטי של השדה, כמו בפפירוס ובכתובת שצוטטו.

כל שלושה דרכי התיאור האחרונים מעידים על מוביליות נמוכה. בסך הכולל שדה הוא שדה, וכולם מכירים אותו ככזה, ולא כאן המקום להרחיב בכך.

וחכמים אומרים משדה האילן כדרכו – בשדה האילן שהפסדו גדול הוא צד כדרכו, כדרך שצדים אותם ביום חול. לא ניכנס כאן לבירור שיטות הציד השונות (רעל, מלכודות וכו')⁴¹בכך הרחיב נבו, פגעים. , ומשדה הלבן – אבל בשדה התבואה, שההפסד בו קטן יותר, אין צדים אלא שלא כדרכו – שלא כדרך שצדים אותם בחול. בברייתא בבבלי: "כיצד כדרכו חופר גומא ותולה בה מצודה. כיצד שלא כדרכו נועץ שפוד ומכה בקורדום ומרדה האדמה מתחתיה" (ז ע"א). התיאור כיצד צד שלא כדרכו כתוב אף בתוספתא: "כיצד היה רבי יהודה אומר בשדה לבן שלא כדרכו תוחב בשפוד ומכה בקרדום ומרדיד אדמה תחתיו" (פ"א ה"ד), ומעין דברים אלו בלשון קצר גם בירושלמי (פ ע"ג). מדברי התוספתא משתמע כי היא גרסה במקום "וחכמים אומרים" "רבי יהודה אומר", ובהלכה שלפניה בתוספתא: "אמר רבי נראין דברי רבי יהודה במועד ודברי חכמים בשביעית", וכן הציטטה לפנינו בבבלי⁴²ו ע"א, אבל בכתב יד מינכן (מ) של הבבלי: וחכמים... וברוב ספרי הראשונים⁴³ראו דקדוקי סופרים, עמ' 17, הערה ע. . בספרים מספר גרסו במקום סתם ורבי יהודה – רבי מאיר ורבי יהודה. רבי חיים ברבי דוד כותב בחידושיו למועד קטן: "וכן מצאתי במקצת ספרים במשנתנו צדין את האישות ואת העכברים בשדה האילן ובשדה הלבן כדרכו דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר וכו' "⁴⁴מובא בחידושים על הרמב"ם שנדפסו במעשה רקח לרבי מסעוד חי, ה ע"א. . נראה שייחוס התנא קמא לרבי מאיר הוא מתוך ההנחה ש"סתם מתניתין רבי מאיר" (בבלי, סנהדרין פו ע"א), אך אין לדבר עדות בנוסחאות המשנה והתלמודים. אך הייחוס של דברי חכמים לרבי יהודה מאושש יפה⁴⁵ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 1142 ועמ' 1155. .

ומקרים את הפירצה במועד – בונים את הקיר שנפרץ במועד. הגדר היא לרוב בשדה האילן או הגינה, ומותר לתקנה תיקון ארעי. בתלמוד הירושלמי נאמר כי התיקון המותר הוא "אבן על גבי אבן וצרור על גבי צרור". בניגוד לכך: ובשביעית בונה כדרכו – "אבן על גבי צרור וצרור על גבי אבן" (ירו', פ ע"ג). זוהי צורת בניית גדר אבנים בארץ ישראל, צורה שהייתה קיימת כל השנים עד לימינו (איור 12, תמונה 3)⁴⁶"בונה כדרכו" חסר ב- ו ו- מל, אבל בכתב יד אחרון זה חסר כל המשפט וכנראה נשמט בטעות. ב- מדג נוסף "והלכה כחכמים". .

בתלמוד הבבלי מוסבר כי התיקון הוא "בהוצא ודפנא", והם ענפי דקל ודפנה, והיא המציאות בבבל. בתוספתא ובשני התלמודים נוסף כי הדיון במשנה הוא במחיצה שהתמוטטה בשדה, אבל "מי שהיה כותלו גוהה לרשות הרבים סותרו ובונה אותו מפני סכנת נפשות" (תוס', פ"א ה"ז; ירו', פ ע"ג; בבלי, ז ע"א). בשני התלמודים מתדיינים מה מידת הסכנה.