משנת ארץ ישראל על משנה מועד קטן · פרק 3 · משנה 5

הקובר את מתו שלושת ימים קודם לרגל – וישב באבלו שלושה ימים אלו לפני הרגל, בטלה ממנו גזירות שבעה – בטלו נוהגי האבל של שבעת הימים, "גזירות שבעה", ואינו צריך להשלים את שבעת ימי האבלות לאחר הרגל, אך חייב באבלות של שלושים יום, ואם קבר את מתו שמונה ימים קודם לרגל – וישב שבעת ימים באבל ונהג בכל "גזירות שבעה" ועוד יום אחד באבלות של שלושים יום, בטלה ממנו גזירות שלושים – ואינו חייב לנהוג לאחר הרגל בנוהגי אבלות של שלושים יום. ההלכה התנאית קבעה שורה של נוהגי אבל חמורים הנוהגים בשבעת ימי האבל, ונוהגי אבל מעטים של שלושים יום. הסוגיה בירושלמי למשנתנו קובעת מה הם נוהגי אבל של שבעה ומה הם של שלושים יום: "גזירת שבעה סנדל וספן, גזירת שלשים איחוי וגיהוץ ותגלחת" (פב ע"א). האיסורים של השלושים ברורים, איסור לאחות את הקריעה על המת, גיהוץ הבגדים ותספורת. שתי המילים "סנדל וספן" הן כנראה רמזים מקוצרים להלכות ידועות, ומפרשי הירושלמי נתקשו בפיענוחם. ברור שסנדל הוא האיסור ללכת בסנדלים, ואולי "ספן" הוא האיסור להעסיק פועלים במשק בעל הבית, אך לא ברור מדוע נבחר דווקא הספן להדגים הלכה זו.

ממקורות שונים, תנאיים ואמוראיים, עולה כי גזרות השבעה הן איסור מלאכה, כפיית המיטה, נעילת הסנדל, כיבוס בגדים ועוד⁷⁵ראו רמב"ם, הלכות אבל פ"ו. . שלושת הימים הראשונים "הן תוקפו של אבל" (ירו', פ"ב ע"ב), ונוהגי האבלות בהם חמורים יותר. לכן, כפי המשמע, אם נהג אבלות שלושה ימים לפני הרגל פטרוהו מהמשך האבלות לאחר הרגל, ואם נהג יום אחד באבלות של שלושים יום לפני הרגל אינו חייב להשלים את אבלו לאחר הרגל.

משנתנו שונה בסתם כי רק אם נהג שלושה ימי אבל בטלה אבלותו. הסוגיה בירושלמי דנה רבות בהלכה זו ואין חולק עליה. אולם, בתוספתא שנינו: "מי שקיים כפיית המטה שלשה ימים קודם לרגל לא יכפה אחר הרגל. רבי ליעזר בן יעקב אומר אפילו יום אחד. רבי לעזר בי רבי שמעון אומר בית שמיי אומרים שלשה ימים ובית הלל אומרים אפילו שעה אחת" (פ"ב ה"ט).

ברייתא זו מקוימת על פי הבבלי (כ ע"א) ומסכת שמחות (פ"ז ה"ב, עמ' 137), אלא ששמו של החכם החולק על החכמים אינו רבי אליעזר בן יעקב אלא רבי אליעזר, וכך גם בכ"י ערפורט, והוא רבי אליעזר הגדול המוסר פעמים רבות את דעת בית שמאי. במסכת שמחות החכם המעיד שזו מחלוקת בית שמאי ובית הלל הוא רבן גמליאל, ובהלכה שלאחריה אמור: "אבא שאול אומר הקובר את מתו שלשת ימים קודם הרגל בטלה הימנה גזירת שבעה, שמונה ימים קודם הרגל בטלה הימנו גזירת שלשים, והלכה כדבריו".

משנתנו השנויה בסתם, ואשר הסוגיה בתלמוד הירושלמי מהלכת לפיה, היא דעת בית שמאי. את התוספתא ואת מסכת שמחות ניתן לפרש שהמחלוקת אינה מוסבת על כל נוהגי האבלות אלא על כפיית המיטה בלבד, שבה הקלו אפילו כשלא נהגו בה אלא שעה אחת בלבד⁷⁶כך נפסק בירושלמי פ"ג ה"ה, פג ע"א, שאם זקף את מיטתו לקראת השבת, שהרי בשבת אין האבלות נוהגת, שוב אינו זוקפה, וראו ליברמן, בפירושו לתוספתא פ"ב ה"ט, עמ' 1255. . אבל מן סוגיית הבבלי עולה כי ראו במחלוקת זו מחלוקת על כל דיני האבלות, ולא עוד אלא שאף פוסקים הלכה למעשה, בניגוד למשנתנו (וכבית הלל), "אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת" (כ ע"א). כך נאמר בשם רבי יוחנן, וכך קובע רבינא בתשובתו לרב חביבא. בתלמוד הבבלי לא מצינו כל רמז לכך כי כפיית המיטה שונה בהלכותיה משאר נוהגי האבלות. בספר החילוקים נאמר: "אנשי מזרח פוטרין את האבל לפני הרגל אפילו שעה אחת ובני ארץ ישראל עד שיהיו לו ג' ימים לפני הרגל מן הדא! הקובר את מותו ג' ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזרת שבעה"⁷⁷ספר החילוקים, סימן ה, מהדורת מרגליות עמ' 99-98. .

בבבל פסקו כדעת בית הלל, כפי שעולה מסוגיית הבבלי, ובני ארץ ישראל הלכו אחר משנתנו שיסודה בדעת בית שמאי⁷⁸על פסיקת הלכה כבית שמאי ראו ספראי, הכרעה. . בתלמוד הבבלי (כ ע"א; כא ע"א), ליד פסיקת ההלכה "אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת", יש פסיקה של רבא: "הלכה כתנא דידן". פסיקה זו מצטרפת למסורות הארץ-ישראליות המרובות המשוקעות בתלמודו של רבא⁷⁹ראו דור, רבא. .

מפני שאמרו – החכמים. מונח זה משמש במשנה כהפניה למשנה קדומה אחרת. במקרה זה איננו מכירים את מקורה של המימרה, שלושים שבת עולה – נמנית במניין שבעת ימי האבל אף על פי שאין נוהגין בכל מנהגי האבל כביום חול, ואינה מפסקת – ואינה מבטלת את האבלות, ולאחר השבת ממשיכים בימי האבל עד תום שבעת ימי האבל.

רגלים מפסיקין – מבטלים את האבלות אם החל לנהוג באבלות לפני הרגל, ואינן עולין – אינם עולים בחשבון שבעת ימי האבל ולא במניין שלושים יום, ולאחר הרגל הוא מונה שבעה ושלושים.

עורך המשנה מתייחס להלכה שהייתה מקובלת "מפני שאמרו", שהרגל מפסיק את האבלות אשר התחילה, והוא קובע כמה זמן יש לנהוג באבלות כדי שתיפסק עם כניסת הרגל. זו צורה שכיחה למדי במשנה, ולדעתנו היא רומזת למשנה קדומה או להלכה קדומה ידועה⁸⁰משנה, תרומות פ"ו מ"ב; חלה פ"א מי"א; פסחים פ"ז מ"ז; מנחות פ"א מ"ב; ידים פ"ב מ"ב, וראו פירושנו לפסחים פ"א מ"א ועוד. .