משנת ארץ ישראל על משנה מועד קטן · פרק 3 · משנה 4

אין כותבין שטרי חוב במועד – כתיבה בחול המועד היא מלאכה שאינה מותרת והותרה רק במעשי בית דין, אבל יחיד אינו כותב, ואם אינו מאמינו – המלווה ללווה, והוא זקוק להלוואה, או שאין לו מה יאכל הרי זה יכתוב – את השטר. התלמוד הירושלמי ביקש לפרש ש"אין לו מה יאכל" (פב ע"א) מוסב ללבלר, ורבי יוסי דוחה פירוש זה: "אם אומר את כן נמצאתה מתיר את האומנות במועד", והוא מפרש: "אלא 'אם אינו מאמינו' למלוה שעברה 'או שאין לו מה יאכל' למלוה הבאה". קשה לפרנס מציאות זו שחכמים מציעים בפשוטה של המשנה. לפי פשוטה של המשנה נראה שהלווה מבקש הלוואה והמשנה קובעת שאין כותבים שטר, אך אם אינו מאמינו והוא נצרך ביותר להלוואה המשנה מתירה את הכתיבה. מבחינת המאמץ אין הבדל בין שטרות רשות לשטרות פרטיים, וברור שלא זה הגורם להלכה, אלא ששטר חוב הוא מעשה של צער, בניגוד לשטר "רשות" שהוא "חיובי".

אין כותבין ספרים ותפילין ומזוזות במועד – אף ספרי קודש וצורכי מצווה אין כותבים במועד. בתלמוד הירושלמי (שם) פירשו שאסור לכתוב ולהניח, אך לכתוב תפילין לאדם שאיבד את תפיליו מותר, שהרי בימי המשנה והתלמוד הניחו תפילין בחול המועד⁶⁷ראו להלן במשנתנו. . בתלמוד הבבלי ההיתר אף מורחב יותר, כפי שיתברר בהמשך המשנה.

ואין מגיהין אות אחת אפילו בספר העזרה – כך בנוסחאות העיקריות. ספר העזרה – "ספר מוגה היה בעזרה שממנו היו מגיהים כל ספרי גולה" (המיוחס לרש"י, יח ע"ב).

ספר העזרה נועד להיות מקור כתוב בעל סמכות שלפיו יוגהו ספרי המקדש, וכך כותב יהודה המכבי ליהודי התפוצות ומציע להם את שירותיה של ספריית כתבי הקודש במקדש (מכבים ב, ב ד). בשלב זה המדובר הוא בעצם בהפצת כתבי הקודש. בשלבים מאוחרים יותר של ימי הבית השני הפכה כבר עצם הפצת הספרים למיותרת, אבל ספר העזרה נותר כעותק אוטוריטטיבי ומדויק של התורה. מסתבר שלספר זה מתייחס יוסף בן מתתיהו בתארו את תהלוכת הניצחון ברומא לאחר כיבוש ירושלים. התנהלה תהלוכה שבה הראו את השלל מן המקדש, וכמאסף לכל השלל נשאו את ספר התורה של היהודים⁶⁸מלח', ז 150. . בהמשך תיאורו הוא מוסר כי אספסינוס בנה מקדש לאלילת השלום איריני והכניס לתוכו שכיות מארצות רחוקות, את כלי הזהב מבית המקדש ואת ספר התורה שלהם⁶⁹שם 162. מגיהי ספרים נזכרים גם בבבלי, כתובות קו ע"א. . במדרש אנו קוראים: "דין הוא מן מליא דכתיבן באורייתא דנפקא מן ירושלם בשביתא וסלקת לרומי והוה גניזא בכנישתא דאסוירוס" (בראשית רבתי, עמ' 209)⁷⁰= אלה מן הדברים אשר כתובים בתורה שיצאה מירושלם בשבי ובאה לרומי והייתה גנוזה בבית הכנסת של אסוירוס. . קרוב לדברים אלה כותב רבי דוד קמחי בפירושו לבראשית א לא. הוא העתיק מתוך מדרשנו, או ממקור משותף לבראשית רבתי ולרבי דוד קמחי. אנו רשאים להניח כי ספר העזרה שהובא לרומי והושם במקדש השלום מאוחר יותר, במאה השלישית, ניתן בידי סיפטימיוס סוורוס לבית הכנסת אשר נקרא על שמו, והרי אנו מכירים עוד שני בתי כנסת אשר הקדישו יהודים לכבודו של הקיסר ספטימיוס סוורוס ומשפחתו, אחד בגליל העליון ואחד בספינדילה (הונגריה)⁷¹לוין, בית הכנסת, עמ' 276; רוט-גרסון, כתובות, עמ' 130-125. . בית סוורוס קיים, כידוע, יחסים ידידותיים עם העם היהודי בארץ ובתפוצות.

במשנת כלים שנינו: "כל הספרים מטמין את הידיים חוץ מספר העזרה" (פט"ו מ"ו) – כך בנוסחאות העיקריות. על הספר או על הספרים המדויקים שבמקדש אנו שומעים ממקורות נוספים. אנו שומעים על שלושה ספרים שהיו במקדש: "שלשה ספרים נמצאו בעזרה, אחד של 'מעונים', ואחד של 'היא היא' ואחד נקרא ספר 'זעטוטים'. באחד כתיב 'מעון אלהי קדם' ובשנים כתיב 'מעונה אלהי קדם', בטלו חכמים את האחד וקיימו השנים. באחד כתיב תשעה 'היא' ובשנים כתיב אחד עשרה 'היא', בטלו חכמים את האחד וקיימו את השנים. באחד כתיב 'וישלח את זעטוטי בני ישראל', 'ואל זעטוטי בני ישראל', ובשנים כתיב 'וישלח את נערי בני ישראל', 'ואל אצילי בני ישראל', בטלו חכמים את האחד וקיימו את השנים" (ספרי דברים, שנו, עמ' 423 ומקבילות רבות). המסורת מספרת, אפוא, על סדרת ספרים שהיו במקדש והיו ביניהם הבדלים פעוטים; חלק מהם השתמרו כחילופי מסורה עד היום, וחז"ל מייחסים ל"חכמים" תהליך של הגהה וקביעה סופית של נוסח המקדש.

לא נעסוק כאן בתהליך זה של קביעת נוסח כתבי הקודש, ונסתפק בכך שלפנינו סדרת עדויות על ספרי תורה מדויקים (יותר מאחד) שהיו במקדש. על רקע זה מובנת המסורת שבירושלמי: "רבי אחא רבי תנחום בר חייה בשם רבי שמלאי מגיהי ספר העזרה נוטלין שכרן מתרומת הלשכה" (שקלים פ"ד ה"ב, מח ע"א). המסורת מציגה את מגיהי הספרים כפקידים של המקדש, ומלמדת על שירות של העתקת ספרים שהעמיד המקדש לרשות החברה היהודית (בחינם או בתשלום מסובסד). אולי לא כל פרטי המסורת מדויקים⁷²ראו על כך במבוא למסכת שקלים. , אבל אין סיבה לפקפק בעצם עיסוקו של המקדש בספרי קודש, בשמירתם ובהפצתם⁷³ראו עוד מדרש תנאים, דברים יז יח, עמ' 105; ירו', סנהדרין פ"ב ה"ו, כ ע"ג. מן הסתם זו כבר איננה מסורת אלא פיתוח מאוחר המספר על ספר התורה של המלך שמגיהים אותו מספר העזרה בפיקוח הסנהדרין. המסורת באה להציג את הסנהדרין כגוף המפקח על נוסח התורה ועל התנהגות המלך. .

ספר תורה רגיל מטמא את הידיים, זאת דווקא בשל קדושתו וחביבותו, וכדי שלא כל אחד ייגע בו בהיסח הדעת ולעתים תכופות מדי (משנה, ידים פ"ד מ"ו; תוס', שם פ"ב הי"ג, עמ' 683). לפי המשנה הייתה זו מחלוקת בין הצדוקים והפרושים, ולדעת הצדוקים ספרי התורה אינם מטמאים ידיים כל עיקר. לפי ההיגיון שבמשנת ידים, אם הקדושה גורמת לטומאת ידיים הרי שספר העזרה צריך היה גם הוא לטמא את הידיים. אלא שבמקדש נהגו הלכות שונות, וכאמור הקלו בו בטומאה. בתוספתא נאמר: "ספר עזרא שיצא לחוץ, מטמא את הידים. ולא ספר עזרא בלבד, אלא אפילו נביאים וחומשים וספר אחר שנכנס לשם מטמא את הידים" (כלים בבא מציעא פ"ה ה"ח, עמ' 584). כלומר, רק ספר העזרה איננו מטמא, וגם הוא רק בתוך המקדש איננו מטמא. אבל חומשים במקדש, או ספר עזרה מחוץ למקדש – מטמאים. יש לשים לב לכתיב "ספר עזרא" הרומז אולי לכך שהוא קשור לעזרא הסופר.

רבי יהודה אומר כותב הוא אדם תפילים ומזוזות לעצמו – לצורכי עצמו, אך לא למכרם. בברייתא בבבלי הלכה זו שנויה משמו של רבי מאיר, אבל "רבי יהודה אומר מערים ומוכר את שלו וחוזר וכותב לעצמו" (יט ע"א), ורבי יוסי כדרכו מקל למעלה מרבי יהודה: "רבי יוסי אומר כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו". בימי האמוראים נהגו כדברי המקל. רב הורה לתלמידו, רב חננאל, אשר מלאכתו הייתה בכתיבת ספרי תורה: "הלכה כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו". בתלמוד הירושלמי לסוגייתנו מסופר על אדם שאיבד את תפיליו במועד ורב הורה לרב חננאל שיכתוב לו תפילין, ואת דברי המשנה האוסרת לכתוב לאחרים הסוגיה מפרשת כי כוונתה ב"כותב להניח".

ספרי תורה נכתבו בידי סופרים שהתמחו בכך והתפרנסו מאומנותם, ואף מצינו "מעשה בגוי אחד שהיה כותב את הספרים בציידן ובא מעשה לפני חכמים ואמרו מותר ליקח הימנו"⁷⁴תוס', עבודה זרה פ"ג ה"ז, עמ' 463; ירו', שם פ"ב ה"ב, מא ע"א; גיטין פ"ד ה"ו, מו ע"א; בבלי, שם מה ע"ב. . אולם תפילין ומזוזות היה אף אדם כותב לעצמו.

וטווה על יריכו תכלת לציציתו – ולא בפלך כדרך שטווה בחול. בבבלי (יט ע"א) הלכה זו שנויה בשם רבי אליעזר וחכמים אומרים שמותר לטוות גם בפלך, וכך פוסקים שמואל בבבל ורבי יוחנן בארץ ישראל. בתלמוד הירושלמי (שם) נאמר גם הפעם בשם רבי יוחנן ובשם רב שטווה אף בפלך, בין לו ובין לאחר, ואת המשנה הסוגיה מפרשת "בטווה להניח". מסתבר כי הירושלמי לא הכיר את הברייתות המוסרות בשם רבי יוסי המתיר לכתוב ובשם חכמים המתירים לטוות. אילו הכירן היה הירושלמי אומר שהאמוראים המקלים פוסקים כרבי יוסי וכחכמים.