משנת ארץ ישראל על משנה מועד קטן · פרק 3 · משנה 3

ואילו כותבים במועד – הדברים שהמשנה מונה מותר לכתבם בחול המועד. בשתי המשניות הראשונות הכותרת "ואילו" מציינת את נושאי הפעולה: "ואילו מגלחין", "ואילו מכבסין". במשנה ג שלפנינו "ואילו" מכוון למעשים, אלו דברים שנכתבים במועד. כבמשניות הקודמות נרמז כי כעיקרון אין כותבים במועד כשם שאין מתגלחים ואין מכבסים, והמשנה מונה אילו דברים רשאים לכתוב.

קידושי נשים – האישה, בידוע, מתקדשת בכסף, בשטר ובביאה (משנה, קידושין פ"א מ"א). אין נישאים במועד, אך מותר לארס, כלומר לקדש את האישה⁴⁴בבלי, יח ע"ב, וראו משנה, ביצה פ"ה מ"ב. . קידושין אלו יכולים להיות בצורת כתיבת שטר. בסוגיה בתלמוד הבבלי הועלתה האפשרות לפרש שאין זה השטר שמקדש כדוגמת הכסף, לא "שטרי קדושין ממש" (יח ע"ב), אלא שטר שנפרטים בו פרטי ההסכם וההתחייבויות הכספיות, לרבות התחייבות הבעל לשאת את האישה בזמן המיועד ב"שטרי האירוסין" הנזכרים במשנת בבא בתרא (פ"י מ"ד)⁴⁵גולאק, השטרות בתלמוד, עמ' 71-46. .

גיטים – גטין לגירושי אישה. התלמוד הירושלמי שואל: "ואינו מיצר?" (פב ע"א), ומפרש: "מכיון שנתן דעתו לגרש אינו מיצר". כלומר, אין בכתיבת השטר משום צער המפר את שמחת החג, ושוברין – שטר קבלה לפירעון שטר החוב, כולו או מקצתו; קבלה או אישור בלשוננו. התלמוד הירושלמי מפרש: "ושוברים – אימולוגים" (שם), היא ה- óμολογιά (omologia) המשמשת להצהרה בעלת תוכן משפטי, אך לאו דווקא לקבלה. מסתבר כי בארץ ישראל יוחדה האימולוגיה בעיקר לקבלה⁴⁶גולאק, שם, עמ' 177-175. .

דייתקי – צוואת שכיב מרע או צוואת בריא. לרוב היא נזכרת בזיקה לצוואת שכיב מרע. המילה היא יוונית, διαθήκη (diateke), ומשמעה צוואה (או כל מעשה משפטי אחר הנעשה באמצעות שטר; δια ביוונית היא מילית לציון הדרך או כלי הביצוע), ובתוספתא נמסרה נוסחה של הדייתקי: "דא תהא לי לעמוד ולהיות, אם מתי יינתנו נכסיי לפלני" (בבא בתרא פ"ח ה"י). כלומר, כתיבת שטר זה תהיה לסגולה כי אעמוד מחוליי, אך אם אמות הריני נותן את נכסיי לפלוני. נוסח מעין זה נמצא בפפירוסים בלי הדגשת הסגולה אשר לה מצפה הכותב⁴⁷ראו גולאק, שם, עמ' 164-154; ירון, השפעות; ליברמן, תוספתא כפשוטה, בבא בתרא, עמ' 428-427. .

מתנה – שטר מתנה של אדם בריא, ופרוזבולים – הפרוזבול הוא תעודה שבה הכותב מצהיר לפני בית הדין "שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה" (משנה, שביעית פ"י מ"ד) כדי שלא יישמטו חובותיו עם סיום שנת השמיטה. הפרוזבול הוא תעודה בעלת אופי יהודי מובהק, ואין לה כל מקבילה במציאות הלא-יהודית שאין לה שנת שמיטה ושמיטת כספים, אך שם התעודה הוא יווני, "פרוס" משמעו לפני, כלומר הצהרה לפני בית הדין, הוא הבולי – המועצה ששימשה גם כפורום להצהרות משפטיות.

איגרות שום – שטרות שבית דין כותבים למלווה לאחר שתבע את חובו, שמו לו את נכסיו של הלווה ועיקלו אותם, ומעתה הוא יכול לגבות מהם את חובו. שם זה משמש גם לשטר אשר בית הדין נתן לעדות למלווה שנכסים אלו של הלווה עברו לרשות המלווה. התלמוד הירושלמי מפרש: "אגרות שום – שום היתומים" (פב ע"א), ומסתבר כי הסוגיה רמזה ל"שום היתומים" הנזכר במשנת ערכין (פ"ו מ"א). "שום היתומים" הוא מכירה מטעם בית הדין של נכסי יתומים. בית הדין מוכר נכסי יתומים במקרים מיוחדים לפירעון חובות או לשם פרנסתם, וזאת בניהולו של האפיטרופוס שמינה בית הדין. המשנה במסכת כתובות שונה: "שום הדיינין שפיחתו שתות או הוסיפו שתות מכרן בטל. רבן שמעון בן גמליאל אומר מכרן קיים. אם כן מה כח בית דין יפה?! אבל אם עשו אגרת בקורת אפילו מכרו שוה מנה במאתים... מכרן קיים" (כתובות פי"א מ"ה). על מיקח רגיל חלים דיני אונאה, וסטייה של שתות (שישית – 16%) מהמחיר מהווה עילה לביטול המכירה⁴⁸ראו משנת בבא מציעא פ"ד מ"ג ודיוננו בכתובות פי"א מ"ה, ושם העלינו גם את הדעות החולקות ומסייגות את ההלכה. . אבל מכירה שנעשית בבית דין אינה בטלה (לדעת רבן שמעון בן גמליאל), ולדעת חכמים דינה כמכירה רגילה. אבל לכל הדעות אם המכירה התבצעה בכתב ונכתב שטר על המכירה אין דיני אונאה חלים עליה. שום דיינים זה הוא במטלטלין, כמובן, שכן דיני אונאה אינם חלים על קרקעות, שאין להן "מחיר" קבוע (משנה, בבא מציעא פ"ד מ"ט). על משנה זו מסבירה התוספתא: "אי זו היא איגרת בקורת? שום היתומים שלשים יום ושום הקדש ששים יום..." (כתובות פי"א ה"ג)⁴⁹בהמשך התוספתא יש הרחבות נוספות של המשנה. . התשובה רומזת למשנתנו; אם כן, "איגרת ביקורת" היא מכירה מסודרת של בית הדין, מעין "מכרז" בלשון ימינו. הלשון "איגרת" ביקורת מלמדת שמכירה כזאת הייתה נעשית בכתב, כלומר נחתמת בשטר. בערכין לא נזכרו אגרות לשום זה, לא במשנה ולא בתוספתא (פ"ד ה"א), אך ייתכן שבנוסף להכרזה ניתנה למלווה אף איגרת. בשיטה מקובצת מובאת שיטה שרבינו תם פירש "אגרות שבית דין משלחין לבית דין אחר לשום קרקע הלוה... ודייק לה מדקתני לשון אגרות ולא קתני שטרי כמו באחרנייתא"⁵⁰שיטה מקובצת לבבא מציעא כ ע"א. (=ודייק זאת משום ששנוי "אגרות" ולא שנוי "שטרות" כמו באחרונות), אך בעל השיטה סבור שאיגרות שום הוא "שמתחילה בית דין שמין קרקע הלוה ואחר כך מכריזין אם ימצא יותר משומן ואם לא ימצא יותר בית דין מחליטין הקרקע למלוה בשומן ולפיכך כותבין מתחילה בית דין שומן למזכרת ביד המלוה".

לסוג השני של איגרות השום יש לנו עדות בתלמוד הבבלי (בבא בתרא קסט ע"א). שטר השומא מחליף את שטר האדרכתא, הוא השטר הנותן זכות למלווה לשים ידו על רכוש הלווה. וזה לשון הגמרא: "כל שומא דלא כתיב ביה קרעניה לאדרכתא לאו שומא היא"⁵¹= כל שומא שלא כתוב בה קרענו את האדרכתא אינה שומא. ראו בפירוש הר"ן למשנתנו. .

ואיגרות מזון – איגרת על המזון שהיורשים חייבים לתת לאלמנה עד שתקבל את כתובתה⁵²וכפירושו של רבי שלמה בן היתום. . רוב הפרשנים מפרשים כי הכוונה לאיגרת שהבעל מתחייב בה לזון את בתה של האישה, חיוב שאינו מתחייב מן הכתובה אלא הבעל מקבלו על עצמו כהתחייבות נוספת.

שטרי חליצה – השטר שבית הדין כותב ליבמה לעדות שהיא חלצה את נעלו של היבם ומעתה היא רשאית להינשא לכל אדם. בתוספתא ובתלמוד הירושלמי למשנתנו מצוי הנוסח הארמי של השטר: "בראשונה היו כותבין שטרי חליצה קרבת לקדמנא ושרת סיניה מרגליה דימינא ורקת קדמנא רוק דמיתחזי ואמרת ככה יעשה וגו' " (תוס', יבמות פי"ב הט"ו; ירו', פב ע"א)⁵³= קרבה לפנינו והתירה נעלו מרגלו הימנית וירקה לפנינו רוק הנראה ואמרה... . המונח "בראשונה" מעיד כי השטר לא היה מקובל בימי הדובר (רבי שמעון בן אלעזר). השטר כתוב ארמית, כמו כל השטרות מימי התנאים.

ומאונים – שטר המעיד כי האישה מיאנה לבעלה וראויה להינשא לכל אדם. בהלכה התנאית מימי הבית רשאי האב להשיא את בתו הקטנה ולקבל עבורה קידושין, ונישואים אלו הם נישואים לכל דבר. לפי ההלכה התנאית, גם אמה ואחיה של קטנה שמת אביה רשאים לקדשה. אולם קטנה יתומה זו זכאית למאן לבעלה. לאחר הכרזתה על מיאונה בצורה מפורשת וברורה, או אף בכל צורה שהיא, היא יכולה לקבל שטר מיאון המעיד על מיאונה.

תנאים מימי הבית, כבית שמאי ובית הלל ואחרים, חלוקים בפרטים של הלכות מיאון. מדברי התנאים ומעשים אשר מעידים עליהם נראה כי הייתה זו תופעה נפוצה אשר הלכה ונתמעטה במשך הדורות⁵⁴דינים מרובים בהלכות מיאון ערוכים במשנת יבמות פי"ב ממשנה ד ואילך ובתלמודים לאותן משניות. . בשני התלמודים נמסרו הנוסחאות של גטי המיאונים, ואף השינויים שחלו במהלך הדורות⁵⁵ראו ירושלמי למשנתנו (שם) ובבלי, יבמות קז ע"ב – קח ע"א. .

ושטרי בירורין – התלמוד הירושלמי (שם) מפרש: "ושטרי בירורין רבי יוחנן אמר קומפרומיסין זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד", ויש להשלים את המשפט על פי המשנה בסנהדרין: "ושניהן בוררין להן עוד אחד" (פ"ג מ"א)⁵⁶ראו המחלוקת במשנה שם. . כלומר, הייתה ביניהם פשרה והסכמה מי ידון ביניהם, והסכמה זו הועלתה על הכתב בצורת שטר. מעין פירוש זה גם בבבלי בבא מציעא בשם רבי ירמיה (כ ע"א). בפירוש הגאון למשנה הוא מוסיף: "זה צריכין לו במקום שאין בית דין קבוע ובעלי דינין [זה רוצה] באחד וזה רוצה באחד לדין ביניהן"⁵⁷תשובות הגאונים מרמורשטיין, סימן ה עמ' יט, ובאוצר הגאונים, מלואים, עמ' 58. . אולם ספק אם זו המסקנה מתוך דברי המשנה. גם כשקיים בית דין מסודר ובעל סמכות וכוח יש שבעלי הדין מבכרים בוררות, והרי שאר השטרות אשר המשנה מזכירה הם שטרות של בית דין אשר פועל לא רק בסדרי המשפחה אלא אף בשאר סדרי החברה. וגזירות בית דין – פסקי בית הדין, הכרעות בית הדין, קביעות שונות אשר קבע בית הדין. במשנת בבא מציעא (פ"א מ"ח) המשנה דנה באדם המוצא תעודות, למי עליו להחזירן.

הרשימה קרובה לרשימה

שבמשנתנו. חמישה סוגי התעודות שבמשנת בבא מציעא הם אותם סוגי התעודות שבמשנתנו, אך במקום "גזירות בית דין" שבמשנתנו נאמר בבבא מציעא: "וכל מעשה בית דין". "מעשה בית דין" כולל את שלוש הקביעות: ההסכמה לבית דין של בוררים במקום משפט, מי יהיו הבוררים והחלטות בית הדין של הבוררים (איור 26).

ואיגרות שלרשות – הריטב"א מסכם את הפירושים השונים המצויים בספרי הגאונים והראשונים, וכך הוא כותב: "פרש"י ז"ל כתבים ששולחים לבית המלך או שנוטלין משם ודבר האבד הוא⁵⁸כך כותב גם הר"ן בחידושיו בשם רש"י, ואינו ברש"י שבדפוסים ולא בפירוש רש"י שפרסם א' קופפר. כפי שנראה להלן ההיתר הוא משום שאלו מעשי בית דין, ולא מעשי יחיד, ולאו דווקא משום דבר האבד. . ובירושלמי פירשו של שאילת שלום... ויש שפרשו אגרות שנותן נשיא או ריש גלותא רשות לדון"⁵⁹פירוש אחרון זה נמסר בשם רב יצחק צדוק, גאון סורא. ראו אוצר הגאונים, עמ' 23. . כל הפירושים יש בהם קשיים רבים, כפי שציינו המפרשים. האיגרות ששולחים לבית המלך הן איגרות לרשות, והאיגרות מן הרשות אינן נכתבות בידי ישראל. אף פירושו של הירושלמי קשה ביותר. במשנה שלאחריה אמור ש"אין מגיהין אפילו אות אחת" בספר התורה ו"אין כותבין ספרים ותפילין ומזוזות במועד"⁶⁰בימי חז"ל הניחו תפילין בחול המועד. הנוהג המקובל היום בחלק מעדות ישראל שלא להניח תפילין מקורו בקבלה, והתפשט בעקבות התחזקות החסידות באירופה. ; וכי אלו חשובים פחות מ"שאילת שלום"?! הרמב"ם בהלכותיו⁶¹משנה תורה, הלכות יום טוב פ"ז הי"ד. מבקש להסביר את היתר כתיבת האיגרות של שאילת שלום בכך "שכתיבות אלו אין אדם נזהר בתיקנן מאד ונמצאו כמעשה הדיוט במלאכות". הראב"ד בהשגותיו חש בחולשת נימוק זה, ולדעתו הרשות לכתיבת איגרות לשאילת שלום היא שמא לא יזדמן לו מוליך הכתב. אף נימוק זה אינו מסביר את הקביעה הכללית שמותר לכתוב איגרות של רשות. הפירוש השלישי קשה מכולם, שהרי לא מצינו כל זכר לכך כי בימי התנאים כבר נהג הנוהג המסודר שדיינים קיבלו איגרות רשות להורות ולדון, ובלעדיהן נפגע מעמדם. זו מציאות בבלית בימי הגאונים, ולא מציאות של ארץ ישראל בימי התנאים. בכ"י קופמן ופרמה מנוקד: שלרְשות בשווא, ללמדך שהאיגרות אינן כתובות בידי רָשות-סמכות.

את הפתרון יש לחפש, אפוא, בכיוון אחר. חכמים מובהקים העמידונו על כך שבמקרים רבים בספרות התנאית המונח "רשות" אין משמעו אלא מצווה, פחותה מזו שמצוינת כ"חובה". כך, למשל, בתוספתא ברכות אנו קוראים: "מים הראשונים רשות והאחרונים חובה"⁶²תוס', ברכות פ"ה הי"ג, ומקבילות מרובות בתלמודים ובמדרשים. , והרי אין איש חולק שנטילת ידיים לפני האוכל היא מצווה ומברכים עליה, וניסוח זה של ההלכה לא בא אלא ללמדנו שחובת מים אחרונים עוד עולה על חובת המים הראשונים.

במשנת סוכה שנינו: "רבי יוסי אומר יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים פטור מפני שהוציאו ברשות" (פ"ג מי"ד)⁶³ראו פירושנו בה. . אין "ברשות" זו אלא במצווה ובחובה, התורה חייבתו ליטול את הלולב, ומתוך שהיה עסוק בקיום המצווה הוא פטור. דוגמאות רבות מעין אלו מצויות במשנה⁶⁴ראו פירושנו לסוכה פ"ב מי"ד; ביצה פ"ה מ"ב; פסחים פ"ג מ"ז. העמידנו על כך רבי יעקב שור בספרו ברכת יעקב, עמ' רנח, ובאופן בלתי תלוי בדבריו ליברמן, רשות; הנ"ל, מחקרים, עמ' 202-200; אלון, רשות מצוה, בתוך מחקרים ב, עמ' 119-111. דבריו של רבי יעקב שור נכתבו שנים מרובות לפני דברי ליברמן ואלון, אך נדפסו שנים מרובות לאחר פטירתם. .

ניתן, אפוא, לפרש שבאיגרות רשות אלו המשנה מתכוונת לאיגרות של בית דין בענייני קיום המועדים ומצוות שונות, כעין האיגרות שמספר עליהן רבי יהושע בן חנניה "שראו עיני לא מה ששמעו אזני" (מדרש תנאים לדברים, עמ' 176-175), אשר נכתבו בהוראות של רבן שמעון בן גמליאל ורבן יוחנן בן זכאי, וידיעות אחרות הפזורות ברחבי הספרות.

למשנתנו יש הקבלה במשנת בבא מציעא הדנה בשאלה למי יש להחזיר תעודה שנמצאה, והרי הרשימה במשנתנו במקביל למשנת בבא מציעא:

הרשימה ערוכה לפי הסדר של משנת בבא מציעא. שם השטרות הראשונים (עד שטר מתנה) הרי זה לא יחזיר, והאחרים יחזיר, ואילו אצלנו הסדר איננו משנה. את היעדרם של סוגי שטרות במשנתנו או במשנת בבא מציעא ניתן להסביר בטיבם של השטרות, כגון הפרוזבול שבוודאי יש להחזירו למלווה, שהרי רק הוא כותבו ואינו זקוק כלל להסכמת הלווה.

איגרות של רשות, ויהיה פירושן אשר יהיה, אין טעם להזכירן במשנת בבא מציעא. אין זו בעיה למי להחזיר את האבדה. מן ההשוואה של שתי הרשימות עולה כי שתי המשניות תלויות אחת בחברתה ואין בידנו לומר מי משוני המשנה העתיק מחברו, או שמא שתיהן שייכות לאותו חכם וסדרן של רשימת השטרות. אחת הרשימות הועברה למסכת אחרת, אלא שהיא לא הועברה כלשונה אלא הותאמה בקפידה למקומה החדש.

רוב מפרשי המשנה תולים את התרת כתיבת כל התעודות המנויות במשנה בטעם של דבר האבד שהותר לעשותו בחול המועד, מחשש שלא יימצאו עדים או סופר לכתוב את התעודות או שליח לשלוח את המכתב. הרמב"ם במשנה תורה מסביר את ההיתר "שכל אלו כצרכי הרבים"⁶⁵משנה תורה, הלכות יום טוב פ"ז הי"ב. , והרי שנינו בראשה של משנת מועד קטן ש"עושין כל צורכי הרבים" במועד⁶⁶את "איגרות שלרשות" הוא מפרש על פי הירושלמי שהן איגרות של שאלת שלום, ובהן "אין אדם נזהר בתקונן מאד ונמצאו כמעשה הדיוט". . פירוש זה מסביר יפה את פירושנו ל"איגרות שלרשות". בית הדין ישב בימי חול המועד ועסק בצורכי ציבור, והאנשים שלא עבדו יכלו לבוא אליו ולהביא לפני הדיינים את צורכיהם.

מכל מקום, ההסבר שבכל המקרים הללו הותרה הכתיבה משום דבר האבד איננו מתקבל על הדעת. פרוזבול, למשל, ניתן לכתוב גם שלא בחול המועד, שכן חול המועד סוכות הוא ממילא מאוחר מדי ובחול המועד פסח יש עוד זמן רב לכתיבת הפרוזבול. אם כן, אין כאן כל דחיפות. אבל מעשי ציבור הותרו. יתר על כן, חכמים סברו ששמיטת הכספים בשנת השמיטה איננה ראויה, וההיתר לכתוב פרוזבול גם לפני הזמן, כשיש לאדם זמן פנוי, הוא איתות עד כמה ראוי שייכתב השטר. המשנה בשביעית שונה: "המחזיר חוב בשביעית, יאמר לו משמט אני. אמר לו אף על פי כן, יקבל ממנו, שנאמר 'וזה דבר השמטה'... המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה ממנו" (פ"י מ"ח-מ"ט). ההלכה חושפת את יחסם של חכמים לשאלת שמיטת הכספים. לכאורה ההלכה במשנה חורגת מהמקובל. הפרוזבול מועמד כפתרון טכני שבמקרה מסוים זה שביעית אינה חלה, ואם לא נכתב – שמיטה חלה לכל דבר. חכמים מציגים כאילו הם כבולים בידי צו ההלכה שקבע הלל, אך למעשה הם מעוניינים ששמיטת הכסף תתבטל. רב הונא מבטא את גישתם של חכמים במשפט "בשפה רפה והימין פשוטה לקבל" (ירו', שביעית לט ע"ד). המלווה אפילו אינו נדרש להעמדת פנים של נימוס. מותר לו לתבוע בעקיפין את החוב, אך אסור לו להיות כנושה ממש. כל זאת לפי תפיסתם של חכמים ששמיטת כספים הייתה צריכה להתבטל. אין הם יכולים לבטל אחת ממצוות התורה, והם מסתפקים אפוא בעקיפה של החוק המקראי. הבבלי (גיטין לז ע"א) אף יודע לספר על חכם שתבע את הכסף מהלווה, וכאילו חכמים מעדיפים את אי קיום ההלכה, כל זאת לאור המציאות החברתית שהתהוותה בחברה היהודית.