משנת ארץ ישראל על משנה מועד קטן · פרק 3 · משנה 2

ואילו מכבסין במועד – ואלו שנשנה להלן רשאים לכבס את בגדיהם במועד. כשם שאסור לגלח במועד – כך אסור לכבס בגדים בחול המועד, והמשנה מונה את אלו שמותרים לכבס. הרשימה השנויה במשנתנו זו לגבי כביסת הבגדים דומה לזו שבמשנה הקודמת, אלא שנוספו בה מיני בדים שאף הם מותרים בכיבוס. האות וי"ו בראש המשפט לא באה להוסיף על שלפניה, אלא היא וי"ו ההדגשה כמו בראשית הפרק.

הבא ממדינת הים – אף מדינת ים זו, מסתבר, היא מדינה שמעבר לים והבא ממנה לא יכול היה לכבס את בגדיו. אין כל סיבה להתיר את הכביסה לבא מן המדינות-הערים שלאורך חופה של ארץ ישראל³⁶ראו בביאורנו למשנה הקודמת. .

ומבית השיביה – שהרי לא יכול היה לכבס את בגדיו אצל שוביו, והיוצא מבית האסורים – אף הוא לא יכול היה לכבס את בגדיו כשם שלא הייתה לו שעת כושר להסתפר, והמנודה שהתירו לו חכמים – את נידויו בחול המועד. בימי נידויו אסור לו לכבס את בגדיו, וכן מי שנשאל לחכם – על נדרו, שנדר שלא לכבס, והותר – נדרו רק בימי המועד. עד כאן משנתנו שונה את ההלכות לגבי כיבוס באותה לשון שנשנו בה ההלכות במשנה הקודמת לגבי גילוח, שכן כל אלה שאסורים לגלח אסורים גם לכבס את בגדיהם. מכאן נשנו שלוש הלכות שעניינן רק בכיבוס.

מטפחות הידים מטפחות הספרים ומטפחות הספג – שלוש מטפחות אלו מותר לכבסן בחול המועד בידי כל אדם. שלושה מיני מטפחות אלו נזכרים אף במשנת כלאים (פ"ט מ"ג) ובתוספתא שם (פ"ה הי"ז), והזכרה זו מאפשרת לנו לזהות את טיבן ואת שימושן של המטפחות. מטפחות ידיים הן לפי שמן מטפחות לניגוב הידיים. הן מתלכלכות בימי המועד, ומותר לכבסן אף בחול המועד. יש מהראשונים שגורסים מטפחות הסַפָרים, המטפחות שמניחים הספרים על המסתפר כדי לקלוט את השערות הנושרות בשעת התספורת³⁷רש"י-רי"ף וכת"י; תוספות לדף יח ע"ב, ד"ה הספרים; ריטב"א, המאירי ועוד. . אולם רוב המפרשים מביאים אף פירוש שני: מטפחות של סְפרים, שהרי בימי המשנה היו כורכים את הספרים במטפחות, וכמו ששנינו בראש פרק שלישי במגילה ששניות לקדושת הספרים הן המטפחות. לפירוש זה יש סיוע מדברי הירושלמי: "תני מטפחות ספרים אין מכבסין במי רגלים אבל מכבסין אותן בנתר ובבורית מפני הכבוד" (פב ע"א)³⁸הריטב"א, עמ' קנט: "אין מכבסין במי רגלים אפילו בחול". .

הדבר מוכח במיוחד ממשנה ומתוספתא כלאים. שלושה כלים אלו נמנים בין הדברים שאין בהם כלאיים: "מטפחות הידים מטפחות הספרים מטפחות הספג אין בהם משום כלאים" (פ"ט מ"ג). בגד ששמים על גופו של אדם כדי לקלוט את השערות מן הדין שיהיה בו דין כלאיים, ואמנם בהמשך המשנה אמור: "ומטפחות הספרים אסורות משום כלאים", שכן כלי זה שמים על הגוף. כך מפרשים מפרשי המשנה, וכך מנוקד בכ"י קופמן ובכ"י פרמא. בכתבי יד מנוקדים אלו משנתנו מנוקדת: סְפרים. קשה אף להניח כי התירו לכבס את המטפחות של המְספרים, הרי תספורת אסורה במועד ורק במקרים מיוחדים התירו את התגלחת, ולשם מה צריך להתיר את כביסת מטפחות הסַפּרים.

מפרשי המשנה, ראשונים ואחרונים, מפרשים את מטפחת הספג הנזכרת במשנתנו ובמשנת כלאים בתור מטפחת שמספגים בה את הגוף לאחר הרחצה. כך מפרש גם הרמב"ם בפירושו למשנת כלאים ("מטפחות שמנגבין בהן כל הגוף"), אבל בהלכות כלאים הוא כותב שאלו מטפחות שמקנחים בהן את הידיים ומטפחות שמספגים בהן את הכלים והקרקעות³⁹משנה תורה, הלכות כלאים פ"י הכ"ב. , ותפוס לשון אחרון שמטפחות הספג הן המטפחות לניגוב הכלים והרצפה המרוצפת טבלאות אבן או שיש. מטפחות המיועדות לניגוב הגוף נזכרות בתוספתא כלאים לפני כן: "בלארי (בלנרי) נשים אין בהן משום כלאים ואם תופרן מקבלות את הטומאה ואסורות משום כלאים" (פ"ה הט"ז)⁴⁰ושנויה הלכה זו בירו', שם פ"ט ה"ב, לב ע"ב. . בלארים הם balnearia בלטינית, מילה הבאה מהפועל "רחץ" ומשמעה מגבות לניגוב הגוף, ואם הן תפורות הן בגד ואסורות משום כלאיים; לאחר מכן שנויים שלושה סוגי המטפחות שהחכמים התירו. מטפחת הספג היא מטפחת רגילה ששימשה כמגבת ידיים או כסמרטוט רצפה, ומופיעה פעמים רבות בספרות התנאית כפיסת בד שאינה גדולה במיוחד. הספג יחד עם דלי המים יש בו שלושה לוגין (משנה, מקואות פ"ו מ"ד), ו"בנות עשירים (טומנות את שליית הוולד) בספוגים של צמר" (בבלי, שבת קכט ע"ב) וכיוצא באלו.

דין שלושת מיני המטפחת שונה מההלכות שלפניו. בכל המקרים המנויים בראש המשנה לא יכלו לכבס לפני המועד או אסור היה להם לכבס, אבל מטפחות אלו גם אם כובסו לפני המועד מתלכלכות תוך ימי המועד. מטפחות הספרים אולי אינן מתלכלכות יתר על המידה במועד, אך ייתכן כי התירו לכבסן מפני כבוד הספרים.

[הזבין והזבות והנדות והיולדות] – ארבע מילים אלו אינן בכ"י קופמן ובשאר הנוסחאות מטיפוס ארץ ישראל, ואינן גם בנוסחאות אחרות, ו"כתב ר"ר יהוסף ז"ל יש ספרים דלא גרסי ד' מלות הללו" (מלאכת שלמה). אך רבים מהראשונים גורסים אותן, וכן גרסהּ הרמב"ם⁴¹משנה תורה, הלכות יום טוב פ"ז הכ"א. . מן ההמשך של המשנה: וכל העולים מטומאה לטהרה, נראה כי ההיתר לכבס את בגדיהם הוא מפני שכל אלה, הזבים, הנדות והיולדות ושאר העולים מטומאתם לטהרתם, חייבים ללבוש בגדים נקיים לאחר היטהרם מן הטומאה, כפי שמפורש בכתובים המרובים⁴²ויקרא יא כח; שם יד ז-ח; שם שם יז; שם שם כז; במדבר יט יט. .

הרי אלו מותרין – לכבס את בגדיהם במועד, ושאר כל אדם אסורין – לכבס את בגדיהם בימי המועד. בשני התלמודים (ירו', פב ע"א; בבלי, יד ע"א; יח ע"א) נמסר בשם רבי יוחנן שמי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לו לכבסו במועד; בתלמוד הבבלי נמסר בשמו שאיסור הכביסה הוא רק בבגדי צמר אבל בגדי פשתן רשאים לכבסם בחול המועד, ובתלמוד הירושלמי פסק רבי יוסי שבגדי קטנים מותר לכבסם, שכן הם כמי שאין לו אלא חלוק אחד. מהלכות אלו ומהלכות אחרות מימי הבית⁴³ראו במיוחד משנה, תענית פ"ב מ"ז ופירושנו לה. עולה כי כמות הבגדים לא הייתה מרובה, ולרוב לא היו בגדים לתחלופה.