משנת ארץ ישראל על משנה מועד קטן · פרק 3 · משנה 8

אין מניחין את המיטה – של המת בחול המועד, ברחוב – ברחבה של העיר¹⁰³ראו משנה, מגילה פ"ד מ"א ותענית פ"ב מ"א. , שלא להרגיל – שלא לעורר ולהמריץ, את הספד – האסור בחול המועד, ולא שלנשים – ואין מניחין מיטה של נשים ברחבה, לעולם – אף בימות החול, מפני הכבוד – של האישה. בעל מלאכת שלמה מסכם את דברי המפרשים: "יש מפרשים שמא יהיו שופעות דם ויהי בזוי, ויש מפרשים מפני כבוד הנשים, שגנאי הוא לנשים החיות כשהאשה מתה עומדת בתכריכיה לבושה לפני האנשים". אפשר גם שתחושת אי הכבוד הפוכה, שלא נאה שגברים יעמדו לפני אישה. בתלמוד הבבלי: "אמרי נהרדעי לא שנו אלא חיה (שמתה מחמת הלידה) אבל שאר נשים מניחין. רבי אלעזר אמר אפילו שאר הנשים" (כז ע"ב - כח ע"א). קשה להגדיר את הסיבה האמִתית ליחס השונה לנשים. האם אכן השפיעה על הנוהג התביעה לצניעות, לבל יהיה גוף האישה מוטל בפומבי, או אולי היה זה היחס המכובד פחות לנשים בכלל. קרוב לוודאי ששני הטעמים משתלבים, והצניעות היא הדרך הטכנית לבטא את פחיתות הכבוד.

נשים במועד מענות – המקוננות כולן עונות כאחת, כפי שמתפרש במשנה הבאה, ולא מטפחות – אינן מכות כף אל כף (רש"י) או כף על ירך או על לִבן¹⁰⁴רש"י לבבלי, מגילה ג ע"ב. , רבי ישמעאל אומר הסמוכות למיטה – הנשים המלוות העומדות סמוך למיטת המת, מטפחות – אף בחול המועד.

הנשים תפסו מקום רב בהלוויית המת. הן הלכו בראש הלוויה והן המטפחות והן המקוננות, כפי שנזכר במשנה הבאה. בירושלמי: "אית תניי תני הנשים מהלכות תחילה והאנשים אחריהם ואית תניי תני אנשים תחילה והנשים אחריהם" (סנהדרין פ"ב ה"ד, כ ע"ב). בבבלי שם תולים את הדבר במנהג ורבי יהודה אומר: "לעולם נשים לפני המיטה יוצאות" (כ ע"א), ובמדרש מסופר ששאלו את רבי יהושע: "מפני מה הן מהלכות אצל המת תחילה" (בראשית רבה, פי"ז עמ' 159)¹⁰⁵תשובתו של החכם התולה את המנהג בגנות האישה היא דברי אגדה, אך הנוהג החברתי העולה ממנה ברור. . המקוננות הן חלק מן הלוויה: "המודר הנאה מחבירו ומת, מביא לו ארון ותכריכין חלילין ומקוננות" (תוס', נדרים פ"ב ה"ז), ובמשנה שנינו: "אפילו עני שבישראל לא יפחות (בקבורת אשתו) משני חלילים ומקוננת" (כתובות פ"ד מ"ד)¹⁰⁶כך הנוסח ברוב הספרים, אך כמה מן הראשונים גרסו "ולא יפחתו לו", כלומר אף העני לא יפחתו לו משני חלילין ומקוננת אחת מן קופת הצדקה, וכעין מה ששנינו בפסחים פ"ו מ"א שאין פוחתין אפילו לעני מארבע כוסות יין בליל פסח (ראו בהערותיו של אלבק לסדר נשים, עמ' 348, ובמהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם עמ' שפג). מסתבר כי גם לאנשים לא פחתו משני חלילין ומקוננת, אבל את משנתנו אין לפרש אלא בחובת הבעל לאשתו כפי שהמשנה מונה את החובות האחרים של הבעל כלפי אשתו. . כבר מן המקרא עולה כי המקוננות הן נשים, ככתוב בספר ירמיה אשר מובא במשנה הבאה. בתלמוד הבבלי מצויה שורה של קינות, רובן בשמן של הנשים בשכנציב, אך גם קינות נוספות (כח ע"ב).

המקוננת נזכרת רבות בספרותנו, וכן נזכר כלי נגינה אחר שלה, "הרביעית של אליית" (כלים פט"ז מ"ז). הקינה קשורה בדרך כלל לנשים. הן המקוננות יחד, ונשים מובילות את הקינה כמו במשנתנו. בספרות הרומית האלה האחראית על מיילדות ונבואה היא קרמנטה (Carmenta), שמשמעו שיר, משום שהחכמות "רואות את הנולד" ואף נחשבו למומחיות בשירה ובשירת חיזוי¹⁰⁷סקרבורו, רפואה רומית, עמ' 15-14. .

מקצוע המקוננות הוא אפוא מקצוע מובהק של נשים, והנוהג מתבטא כבר במקרא ובא לידי ביטוי בספרות חז"ל. גם בכפר הערבי המסורתי שזכינו לצפות בו בשנות השישים של המאה הקודמת הובילו נשים את הקינות בלוויה. המקוננת בספרות חז"ל היא בעלת מקצוע שמשלמים לה עבור שירתה ועבור הנגינה¹⁰⁸ראו עוד רובין, קץ החיים, עמ' 194. .