משנת ארץ ישראל על משנה דמאי · פרק 5 · משנה 7

הלוקח מבעל הבית וחזר ולקח ממנו שנייה – זה אותו מקרה הנדון בשתי המשניות הקודמות. דובר על נחתום פלטר ועני, ובכל המקרים מדובר על מי שקנה פעמיים, והשאלה היא האם מותר לעשר מהפרות של הקנייה הראשונה על השנייה. בהבנה הפשוטה "לוקח" משמעו בלשון חכמים קונה, ברם במקרה זה הוא הדין במי שמקבל במתנה. מכל מקום, בעל הבית הוא עם הארץ והקונה "חבר" הרוצה לעשר, מעשר מזה על זה – לכל היבול אותו דין. מותר לעשר מגינה לגינה, ואין ספק שכמעט לא ייתכן שבעל הבית עישר את היבול של שדה אחד ולא את היבול של שדה אחר, כך שאין חשש של עישור מהפטור על החייב, אפילו משתי קופות – אפילו התוצרת מצויה בשתי קופות, אפילו משתי עיירות – אפילו השדות בעיירות שונות. דומה ש"עיירות" כאן הן בתי אחוזה או חוות שונות¹⁸ל"עיר" במשמעות של בית אחוזה ראו הירשפלד, שינויים; ספראי, מבנים. . לפי הסבר זה החידוש מובן: בכל בית אחוזה פועלים אחרים ואולי נוהגי הקפדה שונים, ואף על פי כן גם רבי יהודה יודה שמותר לעשר מזה על זה.

בעל הבית שהיה מוכר ירק בשוק – כפי שראינו בסוף הפרק הקודם, אחד המודלים הכלכליים היה שבעל הבית מכר בעצמו חלק מתוצרתו בשוק. הרישא של משנתנו מדברת במקרה רגיל זה.

בזמן שמביאין לו מגנותיו מעשר מאחת על הכל – כפי שראינו אין כל מניעה לעשר מתוצרת שדה אחד על האחר, ובלבד שלשני השדות אותו בעל, מגנות אחירות מעשר מכל אחת ואחת – אם בעל הבית משמש גם כמוכר של יבול של אחרים הרי הוא מעין חנווני זעיר וחלה עליו הלכה אחרת.

שתי ההלכות אינן עוסקות רק בבעל הבית המוכר. הוא הרי יודע אם עישרו את הפרות בשדותיו, וממילא אין חשש של הפרשת מתנות מהפטור על החייב. את הדין שמותר להפריש משדה אחד על חברו אנו מכירים כבר ואין בו חידוש. החידוש הוא לגבי הקונים, מי שקונה מאותו בעל הבית. הקונה יודע מה טיבו של המוכר. אם המוכר נאמן על דבריו ומצהיר שהפרות מעושרים, וכל הפרות הגיעו מגינותיו, הרי שהם מעושרים. אבל אם הגיעו מגינות אחרות כשרותו של בעל הבית איננה מספקת, שכן אין הוא יודע האם הפרות עושרו לפני שבאו לרשותו. לכן הם דמאי, ואם הגיעו מגינות של אנשים אחרים יש לחשוש שחלקם מעושרים וחלקם לא, ואין לעשר מזה על זה. מבחינה דקדוקית יש במשנה החלפה של הנושא. בראשית המשפט הנושא הוא "בעל הבית", אבל ה"מעשר" מתייחס אל הקונה.

הגינה היא המקום שבו גדלים בדרך כלל הירקות¹⁹ראו נספח ב למסכת עירובין. . אם כן, משנתנו מדברת בעיקר על מוכר ירקות. ירקות כמעט לא הגיעו לשוק, ובעל הבית גידל אותם לעצמו. פרי רגיל נמכר בחנות, אך עודפי ירקות מכר בעל הבית בעצמו, ולעתים מכר גם ירקות של אחרים, כמעין חנווני זעיר לשעה.