משנת ארץ ישראל על משנה דמאי · פרק 5 · משנה 1

הלוקח מן הנחתום כיצד מעשר – ההנחה היא שהנחתום משתמש בתבואה דמאי, תבואה שהפרישו ממנה תרומה בלבד. הלקוח קונה לחמים אפויים, וצריך לתת את יתר המתנות ובנוסף לכך חלה. הנחתום עם הארץ ואינו מקפיד על טהרה, לכן חלתו טמאה, אבל צריך להפרישה ולשרפה. לעיל למדנו כי את הנחתומים לא חייבו להפריש אלא תרומת מעשר וחלה (פ"ב מ"ד), אך נחתום עם הארץ לא ציית ולא הפריש חלה כהלכה. באשר לתרומה, ההנחה היא שאת התרומה הרים בעל השדה בשעת הגורן, כפי שנהגו כל עמי הארץ; אם התבואה נקנתה מגוי – הרי שחזקה על הנחתום שהרים את התרומה, כפי שנוהג כל עם הארץ¹ראו על כך בפירושנו להלן מ"ט. .

נוטל כדי תרומת מעשר וחלה – המפריש מרים כמות של לחם כדי הפרשת תרומת מעשר וחלה. את הכמות שעליו ליטול נברר להלן.

ואומר אחד ממאה שיש כן – כך בכתבי היד הארץ-ישראליים²ג3, ג6, פ וכתב יד קופמן. , אבל ביתר עדי הנוסח בכתיב המלא "כאן". תוכן הדברים הוא: אחד ממאה שבכל הלחם (הוא בידי), הרי זה בצד זה מעשר – הלחם שבצד זה שבידי הוא חלק ממה שעליי לתת כמעשר (מעשר ראשון). הכוונה היא שחלק זה יינתן כמעשר מן המעשר (תרומת מעשר), ושאר מעשר סמוך לו – כל יתר המעשר הראשון הוא ליד אותו מעשר; זה שעשיתי מעשר – מה שהרמתי שהוא מעשר מן המעשר, עשוי תרומת מעשר עליו – יהיה תרומת מעשר, והשאר – של מה שהרמתי, הוא חלה – הרי הוא החלה, [ו]מעשר שיני בצפונו ובדרומו – בצפון או בדרום של הלחם מעשר שני,

[ו]מחולל על המעות – אין צורך להפריש ממש את המעשר השני, אלא מיד לפדותו כדין כל מעשר שני. אין במשנה התייחסות למעשר עני, ובפרק הקודם ראינו כי גם עמי הארץ הפרישו מעשר עני.

הנוסח שבמשנה כבד, וחוזר על עצמו. החזרות נועדו לעקוף בעיה פשוטה: האוכל צריך בעצם להפריש מעשר ראשון וליתנו ללוי (או לכוהן); חכמים יודעים שכוונתו של המפריש לקרוא שם למעשר ראשון, אך לא ליתנו בפועל ללוי.

הנחתום חייב להפריש אחד חלקי ארבעים ושמונה של העיסה, ובעל הבית אחד חלקי עשרים וארבעה (משנה, חלה פ"ב מ"ז). אם המפריש נחשב כנחתום עליו להרים אחד חלקי ארבעים ושמונה (קצת יותר מ- 2% מהבצק), ועוד אחוז אחד לתרומת מעשר, בסך הכול קצת יותר מ- 3%, ואם הוא נחשב כבעל הבית עליו להפריש אחד חלקי עשרים וארבעה (קצת יותר מ- 4%) ועוד אחוז לתרומת מעשר, סך הכול מעט יותר מחמישה אחוז. כפי שנראה להלן החישוב הראשון הוא הנכון, והמפריש כאן נחשב כמפריש בשם הנחתום, וכפי שחייבו חכמים את הנחתום.

הירושלמי מתדיין האם אכן יש להפריש חלה מדמאי. בהסדר של המשנה נמצא האדם מפריש מעשרות מן החלה, וזאת בניגוד לדעות שאין להפריש חלה מדמאי (כד ע"ב-ע"ג)³המפרשים האריכו בניתוח שלבי המשנה של סוגיית הירושלמי (ראו ר"ש, רא"ש, מלאכת שלמה ואחרים). לא הארכנו בכך משום שהתירוץ הסופי של הירושלמי הוא פשטה של משנה, ויש בו חשיבות עקרונית. המשנה אינה מונה את סדר הפעולות אלא מנוסחת בצורה חופשית יותר; תפיסה זו היא בבחינת אחד המפתחות להבנת המשנה ולדרך הפירוש שנקטנו בה. . מסקנת המשנה היא ש"אין משנה אמורה על הסדר", כלומר שסדר ההפרשות אינו קבוע וניתן או צריך להפריש חלה לפני הפרשת תרומת המעשר. כך או כך, ההפרש הכספי שולי. אם חלה פטורה מדמאי, כלומר מתרומת מעשר, האדם "חוסך" לעצמו 2 פרומיל של התרומה⁴אחוז אחד מאחד חלקי ארבעים ושמונה. , ואפילו בתנאים של ימי קדם היה ההפרש עבור הקונה כיכרות לחם אחדות זעיר.

המשנה מניחה שבפועל אין כוונה להפריש מעשר ראשון כהלכה. כלומר, הקונה אינו מתכוון לתת ללוי את חלקו. הראשונים התחבטו בשאלה כיצד המשנה מאפשרת זאת, אבל דומה שהמשנה משקפת את המציאות. יש במשנה מעין הכרה בדיעבד (ולצערם של חכמים) בכך שאין מפרישים מעשר ראשון למעשה. זאת עדות ברורה ל"ניצחונם" של עמי הארץ, וההלכה מכירה למעשה בכך שרוב הציבור אינו מקיים את מצוות מעשרות במלואה. המדובר כמובן בדמאי. עדיין יש להניח ש"חברים" הקפידו לפחות על הפרשת מעשר מיבולם, אבל בפועל רק מתי מספר הקפידו על הפרשת מעשרות מדמאי, ועסקנו בכך בהרחבה במבוא למסכת.

המשנה אינה אומרת שיש להפריש מעשר עני, וזאת על בסיס ההנחה שגם עמי הארץ מפרישים מעשר עני. כפי שראינו לעיל, זו דעתו של רבי אליעזר (לעיל פ"ד מ"ג). מן הסתם חכמים שם, שחולקים על רבי אליעזר, יחייבו לפחות לקרוא למעשר עני שם, אם כי גם הם מודים שהספק אינו מספיק כדי לחייבו להפריש למעשה לחם לעניים.