משנת ארץ ישראל על משנה דמאי · פרק 4 · משנה 7

במשנה הקודמת נדונה שאלת המהימנות ההדדית. נקבע בה שאם יש חשש של טובת הנאה ותכנון נפגעת המהימנות. משנה זו מדגימה מקרה כזה. כדי להבין את חדות ההלכה עלינו לפתוח בהבנת המונח הכלכלי של החמרת – שיירת החמרים, או הגמלת – שיירת הגמלים. את המונחים הבהרנו בנספח השני למסכת.

החמרים שניכנסו לעיר אמר אחד מהם שלי חדש ושל חבירי ישן – החמרים הנזכרים במשנה הם חבריה של אותה חמרת. הם מגיעים לעיר שתושביה אינם מכירים אותם²⁴מהר"י בן מלכיצדק פירש שחמרים הם מובילי היין, שכן בארמית חמרא הוא גם יין. ברם משנתנו כתובה בעברית, וחמרא כיין היא מילה ארמית בלבד. . אחד מהם ממליץ על חברו שהוא מוכר ישן, שלי אינו מתוקן – "לתקן" בלשון חכמים משמעו לעשר, כלומר המוכר מודיע שהוא עם הארץ, אבל ושלחבירי מתוקן – השני הוא "חבר", וסחורתו מעושרת. כל זאת אף שבעצם חנווני או חמר אינו חייב לעשר²⁵ראו לעיל, פ"ב מ"ד. , אינן נאמנין – סתם אדם נאמן להמליץ על חברו, ובניגוד למשנה הקודמת במשנתנו אפילו אין המלצה הדדית, אף על פי כן אין הם נאמנים משום שהחמרים הם קבוצה מלוכדת. אמנם אין כאן ממש תועלת הדדית ישירה, אבל מי יודע אילו הסכמים סמויים יש לחמרים ביניהם. הם קבוצה המבלה זמן רב יחדיו, ועדותם ההדדית פסולה.

רבי יהודה אומר נאמנין – אפשר להסביר שהמחלוקת היא על מידת הליכוד של חבורת החמרים. לדעת רבי יהודה אין הם קבוצה מלוכדת דיה. אבל בירושלמי מובא הסבר אחר: "מה טעם דרבי יודה מפני חייהן שלבני העיר. מה טעמיהון דרבנין מצויין הן להתפרנס מעיר אחרת" (כד ע"ב). אם כן, גם רבי יהודה מודה שהחמרים אינם נאמנים, אבל הוא מקל מפני שלבני העיר אין מקור אחר לסחורה, וחכמים טוענים שבני העיר יכולים לקנות סחורה מעיר סמוכה. שני הצדדים מודים שאין לעיר דרך לקנות סחורה משיירה אחרת, אך לדעת חכמים עדיין נותרו לבני העיר אופציות נוספות, ואין להקל על החמרים.

המשנה משקפת את תנאי המסחר שתוארו לעיל. העיר תלויה בשיירת החמרים, החמרים תלויים וקרובים זה לזה ואנשי העיר אינם מכירים את החמרים, ואף החמרים אינם מכירים את אנשי העיר. בנספח נרחיב ונדון בשיירת החמרים ובקשרים שביניהם.