משנת ארץ ישראל על משנה דמאי · מבוא · מיקום 2

מכירת טבל

לפי ההלכה התאורטית אסור למכור טבל (פ"ב מ"ב; מעשרות פ"א מ"ה, פ"ה מ"ג ועוד). להלכה זאת משמעות כלכלית כבדה. פירושו של דבר הוא שחבר המוכר לעם הארץ פרות מפריש מעשרות מהמכר, ולמעשה מייקר את מחיר הפרות בעשרה אחוז. עם הארץ יעדיף סוחר עם הארץ, או שהמוכר יספוג את עלות המחיר. הלכה עקרונית זו היא כנראה קדומה ומשקפת מצב שבו קבוצת החברים קטנה ומאורגנת, ועדיין איננה קבוצה חברתית מורכבת והמונית. מן הסתם הלכה כזאת אפשרית רק בתנאים של מיעוט מסחר, אחרת המכשול הכלכלי כבד מדי, ואכן ההלכה נסוגה מתביעה זו. כך קבעו חכמים שהלכה זו איננה חלה על המוכרים במידה גסה (פ"ב מ"ד). כפי שהראינו בפירוש ובהקדמה לעיל, חז"ל פירשו את המונח "מידה גסה" ככוללת כמעט כל מכר. כן נקבע שמותר למכור טבל "לצורך" (פ"ה מ"ח). המונח "צורך" הוא גמיש למדי. ראשונים ניסו לצמצם חידוש זה והסבירו שגם במקרה זה מותר למכור טבל רק לחבר (רמב"ם) או לצורך הלכתי, אבל אנו הסברנו שמגמת חז"ל הייתה להקל על הלחץ הכלכלי, וכך ההגדרה המשפטית משנה את מגמת המשנה.

האיסור עצמו אינו כה פשוט. המדרש מוסר: "אמרו חרבו חנויות בני חנן שלש שנים קודם לארץ ישראל שהיו מוציאים פירותיהם מידי מעשרות שהיו דורשים לומר 'עשר תעשר ואכלת' ולא מוכר, 'תבואת זרעך' ולא לוקח" (ספרי דברים, קה, עמ' 165). לפי הירושלמי צידד בכך גם רבי עקיבא: "ואתיא דרבי עקיבה בחנויות בני חנון. דתנא למה חרבו חנות בני חנון שלש שנים עד שלא חרב בית המקדש? שהיו מוציאין את הפירות מכלל המעשרות. דהויין דרשין (שהיו דורשים): 'עשר תעשר' פרט ללוקח. 'ואכלת' פרט למוכר. אמר רבי יוחנן קנס קנסו להן שלא יהו קופצין לגיתות ולגרנות" (ירו', פאה פ"א ה"ה, טז ע"ג)²⁸ראו גם פירושנו למעשרות פ"ה מ"א. .

בני חנון הם כנראה כוהנים עשירים בירושלים שהיו להם חנויות. הם היו נוהגים לקנות תבואה מהגורן, לפני המירוח, ודרשו דרשה שלפיה הקונה פטור ממעשרות, וגם המוכר פטור ממעשרות. המעשרות הם חובתו של המגדל והקונה ממנו פטור ממעשרות, ובמקביל גם המוכר פטור משום שאינו אוכל את הפרות. לא ברור האם בדרך זו נפטרו כליל מהפרשת מעשרות, או שמא בכל מקרה מי שאוכל מהפרי חייב במעשרות, ויש להניח כי זו כוונת הדברים. לפי התיאור בני חנון הם "חברים" הנוהגים להפריש מעשרות, אך הם מוכנים למכור פרות לעמי הארץ בידיעה שאלו יאכלו פרות שאינם מעושרים, זאת בניגוד להלכה. אם כן, לפי פירוש זה בני חנון קנו פרות לפני מירוח ומכרו אותם לאחרים, והם היו מתווכים בלבד. ברם ניתן לפרש גם שלשיטתם הלוקח פטור תמיד ממעשרות, והם בבחינת כוהן ולוי שלקחו פרות לפני מירוח ורשאים לאכול בעצמם את התרומות והמעשרות (להלן). אם כן, בני חנון היו כוהנים והקלו על עצמם. מכל מקום, הירושלמי מגנה פרשנות זו ואומר שנענשו משמים, וברור שבעלי החנויות הללו לא נהגו כמנהג חברים²⁹להלן, פ"ב מ"ב. סוחרים גדולים פטורים מן הדמאי (שם, מ"ד), אך לא מן הוודאי. .

המשפט "שלוש שנים עד שלא חרב הבית" מביא אותנו לראשיתו של המרד הגדול שנמשך שלוש שנים. בני חנון הם כנראה בני חנן שהיה הכוהן הגדול האחרון, צדוקי וממנהיגי המתונים. יוספוס מזכיר את חנן כדמות נערצת³⁰מלח', ד 325-318. יוספוס מזכיר אותו רבות, תמיד לשבח. , אבל הוא נרצח בידי הקנאים, ונראה שהם לא חלקו עם יוספוס אותן הערכות לאישיותו של חנן. בית חנן זה נזכר לגנאי בתוספתא, עם עוד בתי כהונה גדולים: "ועבדיהן באין וחובטין עלינו במקלות" (תוס', מנחות פי"ג הכ"א, עמ' 533, ומקבילות), והתוספתא מוסיפה עוד כינויים בגנותם. בתוספתא הם מכונים "אלחנן", והזיהוי עם בית חנן נראה סביר, זאת אף שבימי בית שני היה השם "חנן" נפוץ ביותר.

בית חנן והמסורת שבירושלמי רמוזים במקורות נוספים, אך באלו אין תוספת של מידע, להוציא חילופי נוסח לשם המשפחה, חנן, חנון, הינו וכיוצא באלו³¹ספרי דברים, קה, עמ' 165; בבלי, בבא מציעא פח ע"א-ע"ב. בתלמוד הבבלי נאמר שדבריהם הם כביכול בבחינת "העמידו דבריהם על דין תורה", ובכך הוויכוח הופך עקרוני פחות. . מסורת אחרת מונה את הגלויות שגלתה הסנהדרין ומונה את "חנויות בית חנן" כאחת מהן. כלומר מדובר באתר סמוך להר הבית, ובו ישבה הסנהדרין בשלהי ימי הבית השני (בבלי, ראש השנה לא ע"א). המשפט בתלמוד טעון בירור, שכן בנוסח הדפוס נאמר רק שהסנהדרין גלתה "לחנויות", וההשלמה שאלו חנויות בית חנן אינה בטוחה³²בפיוט שפרסם פליישר, חקרי פיוט, עמ' 27-25, מופיע "חנויות" בלבד. זו העדות הקדומה ביותר לנוסח הבבלי, והיא עולה כמובן בטיבה על מסורת כתבי היד שהיא מאוחרת בכמה מאות שנים לפיוט. .

הכוהן הגדול חנן היה צדוקי, וממילא אנו עומדים כאן בפני תורה צדוקית שברבות הימים איבדה את הקשרה הכיתתי, והיא מוצגת כאילו הייתה עמדה הלכתית. הדבר אופייני למסורות תנאיות מאוחרות יותר שבהן הפולמוס הכיתתי כבר מעומעם. העמדות הכיתתיות נדחו ברובן, אך הן מוצגות כאילו היו עמדה לגיטימית בבית המדרש, בבחינת צד אחד במחלוקת הלכתית שלא התקבל להלכה. עמדנו על כך לעיל³³ראו בפירושנו לברכות פ"ד מ"ד; יומא פ"א מ"ה ועוד. , וזו דוגמה נוספת לסדרה של עדויות. בית חנן חרב במסגרת מעשי ההרס וההתפרעויות בתחילת המרד. אז נפגעו בתי עשירים ונשרף הארכיון שבו נשמרו שטרות החוב³⁴מלח', ב 428-426. . שרפתו של בית העשיר משתלבת, אפוא, בתמונה היסטורית זו.

במקרה שלנו זו עמדה כיתתית צדוקית, הלכה הנוטה לדעת העשירים, לרעת הלוויים ועניי העם (הזכאים לקבל מעשר עני). מן הסתם גם בית חנן הפרישו תרומות, אך נטלו אותן לעצמם ככוהנים.

עם כל זאת, הירושלמי מפרש שרבי עקיבא מקבל את עמדתם של בית חנן: "ואתיא דרבי עקיבה בחנויות בני חנון" (פאה פ"א ה"ה, טז ע"ג)³⁵ראו גם פירושנו למעשרות פ"ה מ"א. . מתחילת דברי הירושלמי אפשר להבין שחכמים חולקים רק על עניין הזריעה, ברם מההמשך משמע שהירושלמי הבין שההגדרה "דרבי עקיבה" חלה על כל המשפטים שבמשנה, ולדעת חכמים החולקים עליו הזורע חיטים חייב גם לפני שממרח. הירושלמי מפרש כך בפשטות בסוגיה נוספת (מעשרות פ"ה ה"א, נא ע"ג)³⁶ראו פירושנו למשנה שם ולמשנת מעשרות פ"א מ"ו. , אלא ששם גם נקבע שאמנם המחלוקת היא כללית אבל חכמים מודים לרבי עקיבא בצמחים מספר והוא מודה להם באחדים מהם. קשה להבין מה ראה הירושלמי להרחיב את המחלוקת, ואולי השפיע על כך הנוהג המעשי להקדים את הפרשת המעשרות.

דומה שהמאחד את רבי עקיבא ואת בית חנן היה הפתרון שיכול להיות מצב שבו המוכר פטור מהמעשרות. בית חנן התירו לעצמם למכור טבל, ורבי עקיבא התיר לזרוע טבל. אבל אין להסיק מכאן שרבי עקיבא סבור כבית חנן בכול, או ההפך. מכל מקום, הירושלמי מסיק שיש מחלוקת בשאלה האם יש להפריש מעשר לפני זריעה. רבי עקיבא מקבל חלק מעמדתם הכיתתית של בני חנן. דומה שרק הירושלמי הוא שמחבר את דברי רבי עקיבא לדברי "בית חנן", שלא בהקשרם המקורי, ומתעלם מההקשר הכיתתי שבהם נאמרו³⁷מקרה זה מצטרף למקרים אחרים שחכמים מזכירים בהם מחלוקות כיתתיות אך אופיין הכיתתי מטושטש, והן מוצגות כמחלוקות הלכתיות לגיטימיות. .