משנת ארץ ישראל על משנה דמאי · פרק 5 · משנה 4

הלוקח מן הפלטר – הפלטר הוא מוכר זעיר, בעל חנות קטנה המוכר לחם, מעשר מכל טפוס [ו]טפוס דברי רבי מאיר – רבי מאיר מניח שהפלטר מקבל לחם מנחתומים מספר. אפשר לעשר מכיכרות הלחם של הנחתום על כיכרות אחרות של אותו נחתום (לעיל מ"ג), אך לא מנחתום לנחתום אחר, שכן אלו תבואות שונות של מגדלים שונים, רבי יהודה אומר מאחד על הכל – כאן רבי יהודה מקל, בניגוד למשנה הקודמת, והירושלמי מסביר: "רבי יודה אומר נחתום עושה כמה טפוסין ופלטר משתמש בנחתום אחד" (כד ע"ד). כלומר, במשנה הקודמת דובר בתבואה ממקור שונה, ולכן אין לעשר על כיכרות לחם של ימים שונים (לחם טרי על לחם ישן). אבל הנחתום אופה כמה סוגי לחם, והפלטר קונה מאותו הנחתום, על כן באותו יום כל סוגי הלחם מטיפוסים שונים הנמצאים באותה חנות הם מאותו יבול ומאותו שדה, ומותר לעשר מזה על זה.

המחלוקת היא אפוא על העובדות הנהוגות בשוק, ואולי יש להסבירה על רקע גאוגרפי. רבי יהודה היה יליד אושא בגליל, שהייתה עיירה בינונית; שטח חורבותיה משתרע על כ-50 דונם. הוא הכיר את הנחתום שבסביבתו שקנה חיטים משכניו ואפה מגוון מצומצם של סוגי לחם, ללא התמחות מיוחדת. כל נחתום שיווק את תוצרתו דרך חנות אחת (פלטר). על מקום מוצאו של רבי מאיר איננו יודעים רבות. הוא נע בין עיירות הארץ ופעל בטבעון, באסיה ובמקומות נוספים. לא מן הנמנע שהלכתו משקפת את הפוליס שהכיר בנדודיו. כאן פעל נחתום גדול יותר שקנה תבואה מתגר, אפה סוג אחד של לחם בייצור חרושתי ושיווק את סחורתו לחנויות מספר.

התוספתא מוסיפה שאם יכול להבדיל ולא לעשר מזה על זה – רצוי לעשות זאת (פ"ה ה"י), וכל ההלכה במשנה היא רק כשאין ברירה ואי אפשר לדעת מהיכן הגיעו הפֵרות.

מודה רבי יהודה בלוקח מן המנפול שהוא מעשר מכל אחד ואחד – ה"מנפול" היא מילה יוונית שמשמעה מונו = אחד, פוליס = עיר, כלומר סוחר אחד בעיר. הכוונה לסוחר אחד שקיבל מהעיר את הזכות להיות הסוחר היחיד באותה סחורה. הפוליס הרומית נהגה להעניק זכויות מונופול מעין אלו, והמילה מוכרת עד ימינו. בהקשר שלנו, "מנפול" היא חנות גדולה הקולטת לחם מנחתומים שונים, וממילא כאן יודה רבי יהודה לרבי מאיר. דבי רבי ינאי מצמצמים את המונח העירוני ומתאימים אותו למציאות כפרית. "מנפול" הוא כל מקרה שבו פלטר אחד משתמש בכמה נחתומים (ירו', כד ע"א).