משנת ארץ ישראל על משנה דמאי · פרק 5 · משנה 5

הלוקח מן העני – העני קיבל סוגי לחם שונים כמתנות עניים מן התמחוי, ואדם קנה אותם ממנו, וכן העני שניתנו לו פרוסות פת או פלחי דבלה – שניתנו לו מאנשים שונים, מעשר מכל אחד ואחד – יש להניח כי גם במקרה זה יש לחשוש שמה שניתן לעני כולל כיכרות לחם מעושרות וכאלו שאינן מעושרות. ההלכה מסתברת על רקע חלוקת מזון מטעם מוסדות העיר (תמחוי), והמזון הניתן לעני קובץ מאנשים שונים שכל אחד מהם תרם את נדבתו. כל זאת לפי שיטת בית הלל שאין מקפידים בחלוקת מזון לעניים, ונותנים אוכל מעושר ובלתי מעושר יחדיו (ראו לעיל פ"ג מ"א). [ו]בתמרים ובגרוגרות בולל¹³ב- ג3, ג7, ז: "בורר", וכן מובא במלאכת שלמה בשם הערוך. גם אם זה הנוסח, הכוונה לערבוב כמו שהסברנו. ונוטל – לחם נתפס כפרי עצמאי, כל לחם לעצמו, אך תמרים וגרוגרות ניתן לערבב. ההבדל בין לחם לתמרים או גרוגרות (תאנים או תמרים שנוצקו לגוש) אינו ברור. בירושלמי נוסף שאין בלילה אלא לזית ושמן (כד ע"ד). בתוספתא (פ"ה ה"ז) נקבע שגם אם שחק את הפירורים מעשר על הכול, כלומר ההבדל הוא בצורת האריזה: מה שארוז כגוש שיש בו פרות רבים מעשר מאחד על הכול, אך הלחם השלם נחשב כיחידה בפני עצמה, והוא הדין בפרוסה מאותו לחם. להלן נציע אפשרות נוספת.

אמר רבי יהודה אמתי בזמן שהמתנה מרובה אבל בזמן שהמתנה ממעטת מעשר מכל אחד ואחד – אם יש לעני הרבה עליו להקפיד לעשר כהלכה, אך אם מתנתו מועטת לא הטריחו אותו. בהלכה זו בולטת מגמת ההקלה על העני, בהתאם למסורת ההקלה בדמאי.

בתוספתא מוצגת הבחנה דומה: "בשנת שובע¹⁴כך יש לגרוס, וכך גרס הר"ש משנץ, ראו ליברמן. מעשר מאחד על הכל, בשאר שני שבוע מעשר מכל אחת ואחת" (פ"ה ה"ט). בשנת שובע כולם נותנים הרבה, וניתן לבלול את כל המתנות כאחת. אבל בשנים רגילות כל אחד נותן כמות אחרת, וייתכן שיימצא מעשר מסוג אחד על השני. ייתכן שעל כך מבוססת גם האבחנה בין לחם לגרוגרות. מעשר הגרוגרות אינו מהשובע והוא בכמות מועטת, לכן מותר לעשר מאחד על הכול, לעומת זאת האיסור לעשר מלחם אחד על משנהו הוא רק בשנת שובע. אם כן סתם תמרים, שנזכרו לעיל, הם שלא כבשנת שובע. קשה להבין את הרקע הרֵאלי לאבחנה זו, ואולי כל אחד מהדינים מבוסס על פסיקה שניתנה בזמן ובמקום מסוים, האחת בשנת שובע והאחרת (בגרוגרות) בשנה דחוקה.

התוספתא (פ"ה ה"ז) מרחיבה את ההלכה על מקרים אחרים דומים, כגון פועלים שהיו מסובים והותירו אוכל, הרי שאין להם לעשר מהפרי שנשאר אצל אחד על הפרי שנותר אצל האחר, וכן אורחים. הכוונה כנראה לסעודה של החבורה שבה כל אחד מביא עמו מזון. בדרך כלל כל אחד הביא סוג אחד של מזון, וכך נוצרה יחדיו סעודה מפותחת: "משלו משל, למה הדבר דומה, לעשרה בני אדם שבאו במסיבה אחת, אחד הביא דגים גדולים, ואחד הביא דגים קטנים, ואחד הביא דגים מלוחין ותפלין, ואחד הביא כרוב ותרדין שלוקין, ואחד הביא בצים, ואחד הביא גבינה, ואחד הביא בשר של שור, ואחד הביא בשר של איל, ואחד הביא של עופות, אכילה אחת, הביאו על שולחנן, כל אחד ואחד נטל עשר אכילות והלך לתוך ביתו" (תנא דבי אליהו, פי"ח, עמ' 94-93)¹⁵ראו דיוננו במבוא למסכת ברכות. . נוהג זה הוא המשתקף בהלכה שבתוספתא.