משנת ארץ ישראל על משנה דמאי · פרק 3 · משנה 5

הנותן לפונדקית – לאורך הכבישים הרומיים בארץ נבנו פונדקים⁴¹רוזנפלד, פונדק; ספראי, טיפול, עמ' 961-671. . הפונדק שימש כאכסניה לעוברי אורח שנעו על הכבישים. הפונדק עשוי היה לספק רק מקום לינה, אך לעתים סיפק גם ארוחות חמות או קרות⁴²למשל בבלי, חולין י ע"א; ירו', תרומות פ"ח ה"ו, מו ע"ד ועוד. . אחד המודלים המקובלים היה שכל אחד מהאכסנאים מביא אתו את סעודתו ואוכל אותה לעצמו⁴³משנה, חולין פ"ח מ"ב; בבלי, חולין קז ע"ב; ירו', ברכות פ"ז ה"ד, יא ע"ג; תרומות פ"ח ה"ו, מו ע"א; שקלים פ"ז ה"ב, נ ע"ג ועוד. , אך אצלנו מופיעה האפשרות שהפונדקאית מחממת את המזון ואף מבשלת אותו. עובר האורח, שהוא "חבר", מביא עמו מזון והפונדקאית מבשלת אותו.

מקצוע הפונדקאית הוא אחד המקצועות הבודדים המיוחדים לנשים. אמנם נזכר גם הפונדקאי, הזכר⁴⁴בראשית רבה, פצ"ב ו, עמ' 4411; שמות רבה, טו יח; ויקרא רבה, פ"ט ט, עמ' כד. המונח "פונדקאי" מתייחס לגברים ונשים כאחד, ראו למשל תנחומא בובר, לך לך י, עמ' 86. , אך רוב האזכורים הם של פונדקאית אישה⁴⁵תנח' בובר, שם שם; משנה, יבמות פט"ז מ"ח; אסתר רבה, ג ד ועוד. . הפונדקאית במשנתנו אינה חברה, ואפילו חשודה מעט. כך היא גם מופיעה במקורות אחרים. שם הפונדקאית היא אישה מפוקפקת החשודה בכיעור ובדומה לו⁴⁶משחק המילים שבמשנה, יבמות שם שם, מבוסס על ההנחה שפונדקאית היא אישה המוכרת את גופה. הבבלי, יבמות קכב ע"ב, התקשה בדוגמה מתוך שרצה להעביר את ההלכה שבמשנה למציאות מקומו וזמנו, ושם הייתה כנראה פונדקאית אישה הגונה (בדרך כלל) המעניקה שירותי אכסון כשרים וטהורים. גם בספרות הרומית הפונדקאית היא מילה מחליפה לזונה. רחב הזונה הנזכרת בספר יהושע מתוארת כפונדקאית או כזונה, והיינו הך. . במשנתנו הפונדקאית שייכת לעמי הארץ, והדבר עולה בקנה אחד עם תדמיתה בספרות חז"ל.

מעשר את שהוא נותן לה [ו]את שהוא נוטל ממנה מפני שהיא חשודה לחלף – הפונדקאית עלולה להחליף את המזון ולתת ל"חבר" המתארח סעודה דומה אך מפרות אחרים. לפי פשט המשנה הפונדקאית עושה זאת כדי לגנוב מעט אוכל מהמתארחים, או אולי לערבב מזונות של כמה מהם כדי לחסוך בבישול. התלמוד הבבלי מסביר שהפונדקאית עושה זאת משום שרוצה לכבד את האורח באוכל חם, משום שהיא רוכשת כבוד לתלמיד חכם ורוצה להעניק לו מזון חם (גיטין סא ע"ב; חולין ו ע"ב). אין זה פשט המשנה. המתארח במשנה אינו דווקא תלמיד חכם אלא סתם "חבר", ואין לצמצם את המשנה למקרה זה בלבד. הבבלי מציע את פירושו כדי להחדיר לתודעת הלומד את ערך כיבוד תלמידי חכמים והוא מוצא את ההזדמנות, אף אם אין זה פשוטה של המשנה.

אמר רבי יוסה אין אנו אחריים לרמאים [אינו מעשר] – הכתוב בסוגריים נמחק בידי המעתיק הראשון בקווים על האותיות, אינו מעשר אלא מה שהוא נוטל ממנה בלבד – המתארח אינו צריך להיות אחראי להפרשת המעשרות של הפונדקאית הגונבת ממנו, על כן הוא מעשר רק את מה שמקבל ממנה. אם נתנה לו את מזונו, מה טוב, ואם קיבל מזון אחר, גם אז לא קרה כלום. מלכתחילה יש להפריש מעשרות ברגע שהובאו הביתה, אבל במסכת פאה ראינו כי היה נוהג להפריש מעשרות בזמן הבישול, ואפילו אחריו⁴⁷ראו פירושנו לפאה פ"ח מ"ד; המבוא למסכת פאה והמבוא למסכת מעשרות. .

הנימוק "אין אנו אחראין לרמאים" חוזר גם בסוגיות אחרות. עיקרו הוא שעלינו לדאוג להפרשת מעשרות של עמי הארץ (כמיטב יכולתם של ה"חברים"), אך אין חובה לדאוג להפרשת מעשרות של מי שגנב רכוש, או השתלט על רכוש לא לו⁴⁸ראו פירושנו למעשר שני פ"ה ה"א; ירו', למשנתנו כג ע"ד. . גם במשנה זו אין ביטוי לחובה להפריש מדמאי מעשר עני, וכפי שנדגיש בנספח למסכת הדבר מעיד כי בדרך כלל גם עמי הארץ הרימו מעשר עני.