משנת ארץ ישראל על משנה דמאי · פרק 4 · משנה 5

האומר למי שאינו נאמן על המעשרות קח לי ממי שהוא נאמן – הקונה הוא "חבר", והוא משתמש בשירותי תיווך של מי שאינו נאמן. כפי שנראה מההמשך מדובר במקרה שבו המתווך עשוי להרוויח מהתיווך. הוא קיבל סכום כסף מסוים בשביל הקנייה, ואם יקנה אצל סוחר אחר והמכירה תהיה זולה יותר ירוויח את פער המחירים, או לפחות את חלקו. הסבר זה מתבקש מן ההמשך. מכל מקום, המתווך נתבקש לקנות את הפרות מסוחר כלשהו שהוא נאמן; ברור שסחורה מעושרת יקרה יותר מסחורה בלתי מעושרת. המדובר כאן ב"נאמן", ומעמדו והגדרתו נידונו לעיל (פ"ב מ"ב-מ"ג).

וממי שהוא מעשר – המשנה מבחינה בין "נאמן", כלומר מי שקיבל על עצמו למכור מעושר, ומי שמעשר בעצמו. לא תמיד ה"נאמן" מעשר בעצמו, ולא תמיד המעשר קיבל עליו נאמנות במובנו הרשמי של המושג, בפני שלושה.

אינו נאמן – סתם שליח נאמן לבצע שליחותו, אבל כאן עלול המתווך למעול באימון כיוון שאינו מחשיב את ההקפדה על מעשרות, ומשום שהוא עשוי להרוויח מהשינוי. כפי שנראה להלן החשש אינו נובע מכך שעם הארץ רוצה להכשיל את ה"חבר", אלא משום שהוא מעוניין ברווח שלו.

איש פלוני – אם ביקש הקונה לקנות מאיש פלוני, שהוא במקרה "נאמן"²⁰בכל עדי הנוסח שלנו רק "מאיש פלוני", וכן בתוספתא פ"ה ה"ג. אבל בכתב יד ערפורט של התוספתא: "מאיש פלוני נאמן". , הרי זה נאמן – המתווך נאמן. התלמוד מדגיש כי זה דבר העשוי להתגלות. מכיוון שהקונה ביקש לקנות מפלוני, עשוי הוא לשאול אותו פלוני האם קנו אצלו את הפרות. יתר על כן, כאמור סתם שליח עושה שליחותו, וכאן השליחות היא לקנות מפלוני, והמתווך מבין שלקונה חשוב שהקנייה תהיה מסוחר מסוים. אבל ברישא הקונה לא הגדיר אלא שרצונו בפרות מעושרים, והשליח אינו מתייחס בכבוד לבקשה זו. בתוספתא (פ"ה ה"ג) נוסף שרבי יוסי חולק, מכיוון שהמתווך עשוי להרוויח מכך שיקנה אצל סוחר אחר, ונשוב לכך.

הלך ליקח ממנו – המתווך הלך למוכר, אמר לו – המתווך לקונה, לא מצאתיו ולקחתי לך מאחר שהוא נאמן אינו נאמן – אינו נאמן להעיד שפלוני אחר הוא "נאמן", כיוון שמי שאינו "נאמן" אינו נאמן גם להעיד שאחר הוא "נאמן".

יש מקום לשאול מה קורה אם המתווך אמר רק שקנה מפלוני, וכולם מכירים שפלוני "נאמן", כאן זה שוב דבר העשוי להתגלות, ולכאורה המתווך נאמן.

כאמור, בתוספתא נוסף שרבי יוסי חולק על הדין במשנה "הרי זה נאמן", אבל "מודה רבי יוסה באומר צא אכול את הככר ואני נותן דמיה... שהוא נאמן". במקרה זה לא נתן הקונה למתווך סכום כסף אלא אמר לו שיקנה פרות בלי הגבלת מחיר; המתווך לא ירוויח כלום אם יקנה את הפרות ממקור זול יותר, ולכן הוא נאמן. התלמוד הירושלמי מביא טיעון זה באופן כללי, ללא קשר למחלוקת: "תני אמר רבי יוסי... עד שיאמר לו קח ואני נותן מעות" (כד סע"א). דומה שהתלמוד מעבד את דברי רבי יוסי שבתוספתא שלנו. על סמך משפט זה פירשנו את המשנה שמדובר במקרה שבו המתווך מרוויח מירידת המחיר.

ניסוח התוספתא מלמד על הרקע הרֵאלי של המקרה שבמשנה. "המתווך" אינו סתם מתווך אלא מדובר בצורת תשלום מסוימת. ה"קונה" חייב ל"מתווך" כסף, והוא משלם לו בפרות המצויים אצל אדם שלישי. בדומה לכך שנינו: "המחהו אצל חנוני או אצל שולחני" (משנה, בבא מציעא פ"ט מי"ב). כאן מדובר בבעל הבית ששכר פועלים ואת שכרם הוא נותן ב"המחאה" לחנווני או לשולחני, שהפועלים יקנו אוכל בחנות או יקבלו מהשולחני כסף. במקרה זה ברור שלפועל כדאי ללכת לחנווני שאינו מעשר, וכך הוא אמור להרוויח עוד כ- 10%-20% על שכרו, ולכן אינו נאמן.