משנת ארץ ישראל על משנה דמאי · פרק 7 · משנה 5

היו לו תאינים שלטבל בתוך ביתו והוא בבית המדרש או בשדה – הבעל חושש שמישהו מבני המשפחה יאכל תאנים בעודן טבל. על כן הוא מפריש בצורה זו, ובאותו סגנון, ומדובר במקרה שהיו לו מאה תאנים, אומר שתי תאינים שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה [ו]עשר מעשר – צריך להיות ועשר מעשר [ומ]עשר מעשר, שאחת מהן עתידה להיות תרומת מעשר. חלק מעדי הנוסח הקדומים גרסו "להפריש למחר". הנוסחה נדחתה בידי פרשנים מתוך ההנחה הפרשנית שמדובר בערב שבת, ובשבת אסור להפריש מעשרות³⁰אין לנוסחה זו הד בכתבי היד ובדפוסים. פרשנים מזכירים אותה ודוחים אותה, ראו דברי הר"ש לפ"ד מ"ד; מלאכת שלמה למשנתנו; תוספות יום טוב למשנתנו ועוד. . בהמשך המשנה נאמר שנית "אני עתיד להפריש מחר", וכאן מופיעה המילה "מחר" ברוב עדי הנוסח חוץ מכתב יד קופמן ו- מ. חלק מהפרשנים שהתנגדו למילה ברישא מתנגדים לה גם בסיפא³¹ר"ש לפ"ד מ"ד ומלאכת שלמה למשנתנו. , אך עדות כתבי היד והדפוסים מלמדת כי יש למילה זו שורשים של ממש. יש גם המפרשים שהרישא עוסקת בוודאי ואין להפריש ודאי בשבת, אך הסיפא עוסקת בדמאי ומותר להפריש דמאי בשבת. ברם בשבת אין להפריש גם דמאי, וכל מה שהותר הוא להפריש דמאי בזמן שהוא ספק שבת (משנה, שבת פ"ב מ"ז). להערכתנו, החילוף בין הרישא לסיפא (באשר למילה "מחר") הוא חסר משמעות. שתי הבבות עוסקות באותה שאלה של הפרשה עתידית, וההבדל ביניהן הוא רק בהפרשת תרומה, שכן מוודאי מפרישים תרומה ומדמאי אין מפרישים. בשתי הבבות אין מדובר דווקא בערב שבת³²בניגוד לפרשנים רבים כרמב"ם, ר"ש, רא"ש, תוספות יום טוב, מלאכת שלמה ועוד. . מי שנמצא בשדה או בבית המדרש יבוא לביתו לפני כניסת השבת ואז הוא יכול להפריש מעשרות. אדרבה, המשנה (שבת פ"ב מ"ז) מציגה את ערב שבת כמועד רגיל להפרשת מעשרות. הפרשת מעשרות היא מרכיב קבוע בהכנות לשבת, ולמה צריך בעל הבית לחכות לשבת עצמה? הרי זו ממש הזנחה פושעת.

מדובר, אפוא, ביום רגיל כבמשנה הקודמת ובמשנה הבאה. הבעל יפריש מעשר בעתיד, ואין זה חשוב אם זה היום או מחר. קרוב לוודאי שיפריש את המעשר (או שעליו להפריש את המעשר) עוד היום, אבל בהמשכו. לכל היותר ניתן ללמוד שבדמאי הוא רשאי לדחות את הפרשת המעשרות למחר, ובוודאי הוא צריך להיזהר ולמהר ולבצע זאת עוד באותו יום.

ותשע מעשר שיני – המשנה מתפרשת כפי שפירשנו במשנה הקודמת. גם משנה זו, כרבות אחרות, היא בעיקרה מיותרת וחוזרת על דברי קודמתה, והעירו על כך פרשנים (תוספות יום טוב ואחרים). אין צורך לחפש חידוש במשנה, וזו דרכה של המשנה לחזור ולפרט ולהדגים את ההלכה בדוגמאות נוספות, ועמדנו על כך במבוא הכללי לפירוש המשניות.

היו דמיי אומר מה שאני עתיד להפריש [למחר] – המצוי בסוגריים נוסף בידי מעתיק בצד ונוקד, וכנראה זו הגהה של המעתיק הראשון.

הרי הוא מעשר – כלומר הרי הוא חלק מהמעשר, וכפי שנראה להלן הוא נועד לתרומת מעשר, ושאר מעשר סמוך לו – יתר המעשר הוא מה שליד תרומת המעשר.

זה שעשיתי – קודם, מעשר עשויי תרומת מעשר עליו – על המעשר, [ו]מעשר שיני בצפונו ובדרומו ומחולל על המעות – ההבדל בין הרישא והסיפא הוא שבסיפא אין להפריש תרומה, שכן מניחים שעמי הארץ הפרישו תרומה. הבדל נוסף הוא שמפרישים את תרומת המעשר תחילה, כמו במשניות א-ג. דומה שההבדל הוא בעיקרו סגנוני. משניות א-ג וסוף משנתנו הן בסגנון זה ומשניות ד וחצי ה בסגנון שונה, וניתנת במשנה דוגמה של הפרשת מעשרות ממאה תאנים.

ההסדר המוצע בשתי המשניות האחרונות מקל מאוד ומאפשר הפרשה עתידית. לעיל ראינו את דברי הבבלי שרק בזכות "תנאי בית דין" התאפשרה דרך זו, שהרי בדרך כלל אין אדם מפריש בטרם בא לידו. בשתי המשניות האחרונות הפרות באו לידו, אך עדיין זו הפרשה עתידית. במשניות הקודמות לא נאמר ההפך, אך משתמע מהן שיש להפריש לפני האכילה, ואין לעשות הסדרים אלו שיש בהם מרכיב של סמליות והערמה. ואכן, זה טעמם של התנאים החולקים. הירושלמי מציע שלושה ניסוחים לטעמם של החולקים: 1. "שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע", כלומר האיש יתחיל לשתות מנוד היין, לבסוף ייבקע הנוד והיין יישפך ונמצא שלא הופרשו מעשרות על מה ששתה. 2. "שמע יסייע". 3. "ישכח וישתה". יסייע הוא כנראה יסיים, כגרסת כתב יד רומי, כלומר יגמור לשתות ולא יפריש. טעמו של רבי שמעון דומה. מהירושלמי משמע שיש הבדל בטעמים, ולפי פירושנו ההבדל הוא רק בסגנון.

סוגיות הבבלי השונות מזכירות כאן את המונח "יש ברירה", כלומר ניתן לעשות תנאי על מה שיקבל אדם או יפריש אדם בעתיד. כפי שכבר אמרנו המונח הוא בבלי בלבד³³ראו פירושנו לפ"ו מ"ז ועוד. בנושא זה של "יש ברירה" האריך הר"ש למשנתנו וניהל דיון ארוך במונח ובהגבלותיו, כל זאת בעקבות מסקנות התלמוד הבבלי. , אבל ברור שהמשנה מאפשרת התניה מעין זו, זאת אף שבתחומים אחרים לעתים מתנגדים לה. כאמור, יש מחלוקת האם ההסדר שבמשנה אפשרי או לא, אך לפי הירושלמי המחלוקת איננה האם "יש ברירה" או "אין ברירה", אלא היא נובעת מהחשש שמא ישכח, או שמא ייבקע הנוד. הווה אומר, הנושא של הברירה העתידית אינו מרכיב במחלוקת ויש עליו הסכמה³⁴בבבלי, סוכה כד ע"א, מסבירים שטענתו של רבי יהודה היא אליבא דרבי מאיר, והטיעון של רבי מאיר הוא רק לשיטת רבי יהודה. .

השאלה היא האם ההסדר המוצע הוא הסדר לכתחילה או בדיעבד, בשעת הדחק, וממילא זה גם הבסיס להבנת הדוגמה "בין הכותים" שבמשנה הקודמת. ממשנתנו ברור שההסדר אינו ההסדר הרגיל והמועדף, אלא מצב של מעין בדיעבד, אבל לא מקרה יוצא דופן וחמור במיוחד. נראה שלכתחילה יש להפריש מעשרות בצורה מסודרת, לקרוא בשם, להרים את המעשרות ולפחות להניחם בצד, ורצוי לתת אותם מיד לבעליהם החדשים. מדובר במצב שנוצר מחוסר זהירות, אך אין במשנה ביטוי ברור לחובה להשתדל שמצב מעין זה לא יתחולל. התנאים האוסרים לנהוג על פי ההסדר, רבי יוסי, רבי שמעון ואולי גם רבי יהודה, מעדיפים את הסיכון של אכילת טבל על פני החשש שמא ישכח. מדבריהם משתמעת דרישה שהבעל לא ייצור מצב שקיימת בו סכנה מוחשית שבני הבית יאכלו מזון שטרם עושר.

"בין הכותים" היא כמובן ארץ השומרונים (איור 24). לפי פשוטה יש להסביר את המשנה באדם פרטי או בסוחר הנמצא שם, קונה יין ורוצה לשתות ממנו, אך אין הוא פנוי להפריש מעשרות. הדוגמה היא מציאותית. מבחינה עקרונית הדבר נכון גם באזור אחר, אלא שבתנאים רגילים ההלך מגיע לביתו עד ערב, ואם אינו מגיע לביתו הרי הוא חונה במקום המאפשר לו להפריש מעשרות, אבל בסביבה השומרונית העוינת אין הוא חש עצמו פנוי לכך. התוספתא ביקשה להבהיר את התמונה עוד יותר והסבירה: "הלוקח יין מבין הכותים מערב שבת" (פ"ח ה"ז). לפי פשוטה מדובר ביום שישי, ואין להלך זמן להפריש מעשרות לפני שבת. ליברמן הראה כי התוספת של המילים "מערב שבת" חשודה ואינה בחלק מעדי הנוסח, וכמובן גם לא במשנתנו. במקביל הוא הראה סדרת פירושים שניסו לפרש שהכוונה בשבת עצמה, אך להערכתנו יש לדחות פירוש זה מכול וכול, שכן אין לתקן מעשרות בשבת עצמה. הדוגמה של "בין הכותים" נבחרה גם משום שפרי שנקנה שם חייב גם בתרומה, ואילו פרי של ישראל הוא דמאי ופטור מהפרשת תרומה. המשנה רצתה לתת את הדוגמה של הפרשת מעשרות מלאה, ובחרה בדוגמה רֵאלית³⁵הפרשת מעשרות של עובר אורח היא שאלה הלכתית כשלעצמה, ראו פירושנו לפ"ג מ"א. .

הבנה שונה של המשנה הקודמת אפשרית בעקבות תוספתא אחרת: "היה עובר בין הגוים ובין הכותיים והיו בידו דברים שאין יכולין להגיע לעיר, מניחן על גב הסלע. רבי יוסי אומר נותנן בפונדתו עד שיסריחו" (תרומות פ"א הי"ד). ליברמן פירש שמדובר באדם ההולך בין הכותים או בין גויים, והללו דרשו ממנו את התרומה שבידו. מעין הלכה זו במשנה תרומות (פ"ח מי"א), אלא ששם נזכר רק הנכרי, ודרך העולם שהנכרי עלול לנקוט אמצעי אלימות כזה. אלא שההמשך של התוספתא מעיד שאין קשר בין המשנה שם לתוספתא. רבי יוסי אומר "יניחם בפונדתו" (מעין כיס)³⁶ראו פירושנו לשבת פט"ז מ"ד. , ואם בגויים אלימים עסקינן מה יעזור לו הדבר. יתר על כן, הגוי מתואר כאלים, ומן הסתם הכוונה בעיקר ליחידות הצבא הנכריות, אבל לא שמענו שכותיים מואשמים בכגון זה, ואכן המשנה המזכירה את האלימות עוסקת בנכרי בלבד. השומרונים היו בצד המדוכא והמשועבד, יחד עם היהודים. אין זאת אלא שכוונת התוספתא כהלכה שלפניה: "מי שבא בדרך והיו בידו תאינים וענבים ומלפונית שאין יכולין להגיע לעיר, משליכן לתוך הנקע..." (תרומות פ"א הי"ד). כלומר, להולך הרגל פרות תרומה רקובים, אבל אם יניח אותם סתם על הסלע עלול הנכרי או הגוי לטמאם בידיים. אף על פי כן מותר לו להניח את הפרות על הסלע, ורבי יוסי אוסר. במשנה שלנו עובר האורח רוצה להפריש תרומה מפרותיו, כדי שיוכל לאכלם. אבל הוא טמא, על כן יצטרך לזרוק את התרומה לשולי הדרך או על סלע והכותי עלול לקחתם, או שהוא חושש שהפרות יירקבו. על כן הוא מעדיף לדחות את הפרשת התרומות עד שיגיע לביתו, אבל הוא גם רוצה להתחיל לשתות מהיין. המשנה מאפשרת לו להרים תרומה בצורה המזערית ביותר (איור 25, תמונה 8).

משנתנו מניחה שעדיין מותר לקנות יין של שומרונים. חצי דור או דור מאוחר יותר גזרו איסור על יין כותים בתואנה שהם חשודים לקנות יין נסך מגויים³⁷ירו', עבודה זרה פ"ה ה"ה, מד ע"ד; בבלי, לא ע"א; דברים רבה, פ"ב לג; ראו הנספח למסכת ברכות. . אין זה משנה מה הטעם שניתן לגזרה זו, והדבר קשור למדיניות ההפרדה מהכותים שלא כאן המקום לדון בה³⁸ראו הנספח למסכת ברכות. . המשנה משתמשת ביין כדוגמה לפרות החייבים במעשר. גם דוגמה זו היא רֵאלית. הגליל היה ידוע כארץ השמן, וגידול היין היה בו מועט. בשומרון גידלו יין ושמן, ועל כן טבעי הוא שקנייה רגילה מארץ הכותים היא של יין.

נשוב למשנתנו. מבחינה חברתית המשנה משקפת חברה שבה האישה מנהלת את הבית הלכה למעשה. היא מחליטה מה יאכלו ומתי, פותחת שקים חדשים של מזון או חביות חדשות של יין. אבל הפרשת המעשרות היא כולה בתחום אחריותו של הגבר, האישה אינה יודעת על כך וסומכת על בעלה. אחרת לא ייתכן מצב שהבעל אינו בבית והאישה פותחת שקי מזון ומצד אחד אינה יודעת על הפרשת המעשרות, ומן הצד השני אינה נמנעת מכך. לתמונה זו שני היבטים: הניהול העצמאי יחסית של הבית אשר עולה גם ממקורות רבים אחרים, ולא נרחיב בכך, אך גם הרחקתה של האישה מהקודש. הפרשת מעשרות נחשבה לפעולה מסובכת הדורשת ידע, ורצוי גם טהרה. ראינו כי הכוהן, או ה"חבר", מוזמן לעתים לבית עם הארץ להפריש בשבילו (תוס', פ"ג ה"א). באווירה זו ראה עצמו בעל הבית כיחיד הראוי ויכול לבצע את הפרשת המעשרות³⁹במשנת שבת פ"ב מ"ז חכמים מורים לאדם לוודא בערב שבת: "עשרתם ערבתם הדליקו את הנר". בעל הבית מורה לאחרים (לאשתו) לעשר, אך עדיין הוא נתפס כאחראי על הנושא. עם זאת, ודאי שלעתים קרובות הפרישה האישה מעשרות. לעומת כל זאת, הפרשת חלה נחשבה לתחום אחריותה המובהק של האישה, וראו המבוא למסכת חלה. .

המשנה נותנת שתי דוגמאות לאדם שאינו בביתו, שדה ובית מדרש. יש להניח שהדוגמה הראשונה היא הנפוצה יותר ואילו השהייה בבית המדרש או בחבורת הלימוד נדירה יותר, אך היא הייתה דוגמה רֵאלית בחברה של בני התורה. המשנה משתמשת, אפוא, בדוגמה הרגילה של שכבת העילית הדתית, אף שבציבור הייתה נדירה יותר. זו גם דרכם של חכמים לחנך את הציבור ולהטיף לו להגיע לבית המדרש, בנוסף ובמקביל לדברים גלויים בשבח הלימוד והשהייה בבית המדרש באוהלה של תורה.

הבסיס ההלכתי לרעיון של הפרשת מעשרות מרחוק, ובצורה עתידית, מצוי במשנת מעשר שני⁴⁰משנה, מעשר שני פ"ה מ"ט, ונבארה במקומה. במעשה רבן גמליאל והזקנים מדור יבנה. אלא ששם מדובר על מצב שבו האנשים מצויים בהפלגה רחוק מביתם, במשך זמן ממושך, עונת ביעור מעשרות באה ואי אפשר לדחות את הפרשת המעשרות, ואילו שתי המשניות שלנו מדברות על אילוץ קל ערך ועיכוב בהפרשה של ימים מעטים. פרקנו משקף, אפוא, מצב מתקדם יותר של "הסמלה", וגידול בנכונות של חכמים להסדרים "וירטואליים" שונים.