משנת ארץ ישראל על משנה מדות · פרק 3 · משנה 5

וטבעות היו לצפונו שלמזבח ששה סדרים של ארבע ארבע ויש אומרים ארבעה של שש שש שעליהן שוחטין את הקדשים – הטבעות תוארו לעיל אגב משנת תמיד פ"ג מ"ה. בתמיד פ"ד מ"א ראינו כי זו רק מסורת אחת, והייתה דעה שהטבעות (או חלק מהן) היו על המזבח ממש, פרושות לכל אורכו. מי שסבור כן מותיר לעצי המערכה רק שטח קטן ביותר שמידותיו לא נמסרו, שכן ברוב השטח היו טבעות, כלומר הוא שימש לשחיטה. לפי ההלכות הנמסרות לנו במסכת זבחים פ"ה ופ"ו זקוקים היו לטבעות גם מצפון למזבח וגם על המזבח (בצפון ובדרום), שכן שני המקומות שימשו לשחיטה. אנו רשאים לשער שבתקופה קדומה הייתה השחיטה רק במקום אחד, והמילה "צפון" שבתורה הובנה כצפון המזבח, או מצפון למזבח (וראשון עיקר). אך העדויות עמומות¹⁴ראו פירושנו לזבחים פ"ה ופ"ו. .

בית המטבחיים היה לצפונו שלמזבח ועליו שמונה עמודין ננסין ורביעית שלארז על גביהין ואונקליות שלברזל היו קבועין בהן ושלשה סדרין היו בכל אחד ואחד שבהן תולין ומפשיטין ושולחנות שלשייש שבין העמודין – משנה זו חוזרת במשנת תמיד (פ"ג מ"ה), ופירשנוה שם. בפירושנו הצגנו גם את המקבילות המתארות את הטבעות ואת השימוש בהן. בתחום זה ניתן להרחיב מעט. המספר של 24 טבעות דווקא איננו מוסבר. התוספתא מקשרת זאת לעשרים וארבע משמרות כהונה: "עשרים וארבע טבעות היו שם כנגד עשרים וארבע משמרות כהונה" (תוס', סוכה פ"ד הכ"ו). לכאורה אין זו אלא דרשה; הרי בטבעות השתמשו כל השנה, ואין למשמרת טבעת מסוימת. נחזור לכך להלן.

כפי שהראינו בפירושנו לתמיד המשנה שלנו מתארת את העזרה של המזבח מדרום לצפון, אך לא במדויק. היא מתחילה במזבח החשוב, אחר כך בכבש המצוי מדרום לו, אך הוא משני למזבח, ומסיימת בבית המטבחיים. מהמקבילות מתברר שלאורך הכתלים היו חלונות וגם ווים: "כיצד תולין ומפשיטין? אונקליות של ברזל היו קבועים בכתלים ובעמודים שבהן תולין ומפשיטין" (משנה, פסחים פ"ה מ"ט). החלונות היו גם לאורך הכתלים, ובהם תקועים ווים (אונקליות). החלון הוא למעשה גומחה בקיר, בלשוננו "ארון קיר", פתוח או סגור. בתוספתא סוכה נאמר: "עשרים וארבע חלונות היו שם כנגד עשרים וארבע משמרות לויה" (פ"ד הכ"ז). אם כן החלונות שימשו גם את הלוויים, מן הסתם להנחת כלי נגינה, שהרי אין להם צורך בחלונות נוספים. אמנם בפ"ב מ"ו נאמר שכלי הנגינה הונחו בלשכות הנפתחות מעזרת נשים לעזרת ישראל, ברם ניתן להבין שעד לפני בניית עזרת נשים שימשו החלונות באזור זה להנחת הכלים. זאת ועוד, בפירושנו לאותה משנה ראינו שתי דעות באשר למקום שירת הלוויים. מי שסבור שהלוויים ניצבו על המעלות שמתחת לשער ניקנור יעדיף, מן הסתם, את המסורת שכלי הנגינה היו בלשכות הסמוכות למעלות אלו. מי שסבור שהלוויים ניצבו על הדוכן שבין עזרת כוהנים לעזרת ישראל יסבור, מן הסתם, שהכלים אוחסנו קרוב לדוכן זה, בחלונות שבכתלים של עזרת כוהנים ועזרת המזבח¹⁵"עזרת המזבח" הוא שם שאנו נתנו לעזרה שבה המזבח; מפליא שאין לה שם קדום. .

מבחינה חברתית-דתית המסורת על שירת הלוויים במעלות שער ניקנור משמעה שהלוויים נדחו מן הקודש, ומקומם בשרשרת הקדושה והכבוד הוא הרבה מתחת לכוהנים, כמעט עם הציבור הפשוט. מי שסבור שהם עמדו על הדוכן והכלים היו בכותלי עזרת כוהנים מציב את הלוויים בקבוצה אחת עם הכוהנים כמשרתי האל והקודש. אנו יודעים שבסוף ימי בית שני היה מאבק על מקומם של הלוויים במקדש, על זכותם לבגדים ועל כבודם. מסתבר, אפוא, ששתי המסורות שלפנינו הן חלק מאותו מאבק.

לאור דברינו הרי שהחלונות עשויים היו לאחסן גם את בגדי הלוויים, אם היו להם בגדי שרד.

מכל מקום, מסורת נוספת קושרת את הטבעות למשמרות הכהונה, וגם את החלונות לכוהנים: "בלגה לעולם חולקת בדרום, וטבעתה קבועה, וחלונה סתומה. מפני מרים בת בלגה שנשתמדה, הלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יון. וכשנכנסו גוים להיכל באתה וטפחה על גגו של מזבח¹⁶גם מסורת זו רואה לפניה מזבח נמוך. אנו מסיקים זאת לא מסיפור המעשה, שייתכן שהשתבש מעט, אלא מהנוסח שהעורך בחר בו, ומהבנתו את האירוע והתשתית הטכנית שלו. , אמרה לו לוקס לוקס¹⁷זאב זאב, ביוונית. אתה החרבת ממונן של ישראל, ולא עמדת להם בעת צרתם. ויש אומרים מפני עיכוב משמרות, נכנס ישבאב ושימש תחתיה. לפיכך בלגה נראית יוצא לעולם, וישבאב נראית נכנסת לעולם. כל השכנים הרעים לא קבלו שכר חוץ מישבאב שהי שכינה של בלגה וקבל שכר" (תוס', סוכה פ"ד הכ"ח). אם כן, לכל משמרת היו טבעות מיוחדות וחלונות. הטבעת שימשה לשחיטת התמיד בשבוע של אותה משמרת, והחלון להנחת סכינים (להלן) או בגדים. משמרת בלגה התנהגה שלא כיאות ונענשה, ויש שתי מסורות מה הייתה ההתנהגות הפגומה. בירושלמי מובא פרט נוסף: "1. רבי בא בשם רב יהודה, טבעות עשו להן רחבות מלמעלן וצרות מלמטן. 2. וחלונה [של משמרת בלגה בלבד] סתומה שלא העמידו אותה על סכיניהן, כהיא דתנינן תמן הוא היה נקרא בית החילפות ששם היו גונזין את הסכינין" (סוכה פ"ה ה"ח, נה ע"ד). שתי מסורות הן; אחת כיצד נראית הטבעת: היא עשויה כמשפך שאליו משחילים את ראש הבהמה ומונעים את תזוזתה. טבעות כאלה חייבות להיות מונחות בגובה, וההסבר מתאים לטבעות שמצפון למזבח ולא לטבעות הקבועות בגג המזבח (לעיל). המסורת השנייה מסבירה שבחלונות היו סכינים, אך מקשרת את הסכינים הישנות ל"בית החילפות", ששם גנזון. אם כן בחלונות היו סכינים ששימשו לשחיטה, ולכל משמרת ציוד העבודה שלה, והיה מקום גניזה של הסכינים הפגומות (לכל המשמרות יחדיו).

אם כן, היו חלונות ללוויים שאיננו יודעים היכן שכנו ובהם הניחו את כלי הנגינה, והיו חלונות לכוהנים שהיו מול בית המטבחיים, והם הנזכרים גם במשנת תמיד פ"ה מ"ג.

בית החילפות מופיע במשנה להלן (מ"ז), והוא מצוי בשטח האולם העודף על ההיכל. רוחב האולם היה 130 אמה (להלן) ורוחב ההיכל 100 אמה, כך נוצר משני הצדדים עודף של 15 אמות. השטח שמצפון ומדרום להיכל יצר, אפוא, חצר נוספת שעליה איננו יודעים הרבה, ואין לה התייחסות ישירה במקורות. האם היה זה שטח פתוח ללא קיר סוגר? או שמא סגרו את השטח בקיר שהוא המשך קיר העזרה, ונוצרה חצר סגורה? לחצר צפונית (ודרומית) זו אין שם. אנו נכנה את הצפונית "עזרת החלפות", משום שבצדה המערבי (הקרוב לעזרת המזבח) נבנה בית החלפות, כדברי המשנה להלן: "האולם עודף עליו חמש עשרה אמה¹⁸יוספוס מציע 20 אמה (מלח', ה 206). מן הצפון וחמש עשרה אמה מן הדרום והוא היה נקרא בית החלפות ששם גונזין את הסכינים" (פ"ד מ"ז). המשנה להלן משלימה משפט זה ומגדירה את בית החלפות (חליפות) כשטח האולם העודף על ההיכל: אורך האולם 70 אמה, ואורך ההיכל 40 אמה, והאולם עודף עליו 15 אמה לכאן ולכאן, "והוא היה נקרא בית החלפות" (איור 94). לפי המשנה להלן בית החלפות הם שני החדרים מצפון ומדרום, ולא נאמר להיכן הם פתוחים.

בספרא נאמר: "1. אי זהו צפון מקירו של מזבח צפוני ועד כותל העזרה הצפוני ואף כנגד המזבח, דברי רבי יוסי ברבי יהודה, 2. רבי אלעזר ברבי שמעון מוסיף אף מכנגד בין האולם ולמזבח ועד כותל העזרה צפוני, 3. רבי מוסיף מכנגדן מקום דריסת רגלי ישראל ואף מכנגד מקום דריסת רגלי הכהנים ואף כותל העזרה הצפוני, 3-2. אבל מכנגד בית החלפות ולפנים הכל מודים שהוא פסול" (ספרא, ויקרא דיבורא דנדבה, פרק ז ה"ב, ח ע"א, וכעינו בבלי, יומא לו ע"א). המדרש מנסה להגדיר היכן מותר לשחוט, זאת לפי ההנחה שהשחיטה היא מצפון למזבח, ושלוש דעות כאן. אנו מציגים אותן בהתבסס על ההשלמה מתוספתא זבחים:

שחיטה בצפון המזבח

1. רבי יוסי בר יהודה (במדרש ובתוספתא) – כנגד המזבח, אך לא כנגד בית החילפות, כלומר מותר לשחוט מהמזבח צפונה, לכל רוחב המזבח, ועד קיר העזרה.

2. רבי אלעזר ברבי שמעון מגדיל את שטח השחיטה כלפי צפון עד ההיכל ממש (הוא מוסיף את העזרה שבין האולם ולמזבח).

3. רבי מוסיף תחום מזרחי יותר, לא רק כנגד המזבח וצפונה, אלא גם בעזרת ישראל ועזרת כוהנים, מזרחית למזבח.

4. מותר לשחוט בכל הצלע הצפונית של העזרות (כולל "בין האולם ולמזבח" וכולל בשטח שבין בית החלפות והקיר הצפוני, ואולי גם מצפון להיכל).

וצריך עיון.

"הכל מודים" שהעזרה הצפונית מול בית החילפות פסולה לשחיטה, אולם "הכל" אינו כולל את רבי יוסי ברבי יהודה (בספרא) שהתיר לשחוט שם.

בתוספתא נוסף תיאור של בית החלפות: "שני פסיפסין (פשפשין בבבלי) היו בבית החלפות, פתוחין למערב, גבוהין מן הארץ שמונה אמות". בבית החלפות (כלומר בעזרה

תוס', זבחים פ"ז ה"א, עמ' 489¹⁹וכעינו בבבלי, זבחים נה ע"ב. ²⁰בבבלי "פשפשין", כלומר פתחים לחלונות, פתחים לכוכים גבוהים מעל פני הקרקע.

שמצפון לבית החלפות) היו שני חלונות, כלומר כוכים, ולכל כוך פתח גבוה מהקרקע, והם פתוחים למערב. כלומר החלונות היו בקיר החיצוני של האולם, מצד מערב, והסכינים הישנות היו מונחות שם כך שהן אינן באולם, ואינן על הרצפה, שכן הסכינים היו ספק טמאות ולא רצו שתטמאנה לא את האולם ולא את קרקע העזרה. מבחינה הלכתית אין אמנם אפשרות שסכין שהיא כלי תטמא שלא בנגיעה, אבל להחמרות טומאה לא צריך להיות גבול הגיוני [הלכתי]. מעבר כך, לא נאמר שהסיבה להלכה או לתיאור היא הלכתית, אלא שכך היה.

בירושלמי חוזרות שלוש הדעות בשינוי שמות. אנו ממספרים אותן לפי המדרש: "1. אי זהו צפונו שלמזבח שהוא כשר בשחיטת קדשי קדשים, מקירו שלמזבח צפוני ועד כותל העזרה צפוני עד כנגד כל המזבח ישנן כשלשים ושתים אמה, דברי רבי. 4. רבי אלעזר בירבי שמעון אומר מכנגד בית החילפות עד כנגד בין האולם ולמזבח ועד כותל העזרה המזרחי²¹שטח זה כינינו לעיל "העזרה הצפונית", אך אולי עדיף לכנותו "עזרת בית החלפות". הירושלמי מציג את הספרא ואת התוספתא כעמדות חולקות, ולא כמשלימות כמו שהצגנו אותן בשמו של רבי יוסי ברבי יהודה. . 3. רבי מוסיף מקום דריסת רגלי ישראל אחת עשרה אמה, מקום דריסת רגלי הכהנים אחת עשרה אמה, מקירו שלמזבח הצפוני ועד כותל העזרה המזרחי" (ירו', יומא פ"ג ה"ז, מ ע"ד). נוסח זה עדיף.

המחלוקת בנושא מפתיעה, ומעמידה בספק את זיכרונות המקדש. נראה שכרגיל שחטו מול המזבח בלבד, ובשעת לחץ (הקרבת קרבן פסח) הגדילו את שטח השחיטה, ואולי גם פלשו אליו אנשים שלא ברצון חכמים, או שלא ברצון הנהגת המזבח. חכמים שימרו את הנוהג למעשה ברוב הימים, אך התחבטו בהגדרה ההלכתית של השטח המותר.

המסורת שציטטנו בשם התוספתא ומקבילתה בבבלי מופיעה בצורה אחרת בתלמוד הבבלי: "דאמר רמי בר רב יהודה אמר רב: לול קטן היה אחורי בית הכפורת גבוה שמונה אמות, כדי להכשיר את העזרה לאכילת קדשי קדשים ולשחיטת קדשים קלים..." (זבחים נה ע"ב). הקשר בין המסורות ברור, אך אין זו אותה מסורת אלא מסורת אחרת על "לול", כלומר מדרגות לולייניות שהיו מאחורי קודש הקודשים, כנראה כדי להוות דרך להיכנס לתחום העלייה שמעל קודש הקודשים. אם זו מסורת נפרדת אזי אפשר שהיא זיכרון רֵאלי, ברם בדברי אמוראים כמעט אין זיכרונות רֵאליים מהמקדש. לפיכך נראה לנו לראות בה נוסח חילופי לתוספתא זבחים, ואנו מעדיפים לקבל את נוסח התוספתא התנאי כפי שצוטט לעיל.

הצבענו על בעיות מספר בתכנון השטח שבין המזבח לקיר הצפוני ובחלוקתו, ועל מסורות שונות לגבי שחיטה בשעת דחק. כל הבעיות הללו מתגמדות מול הבעיה העולה מהמשנה בתמיד פ"ד מ"א שממנה משמע שהשחיטה לא נעשתה למרגלות המזבח מצפון (בעזרה) אלא על המזבח עצמו, וסיכמנוה במבוא למסכת.