משנת ארץ ישראל על משנה סוכה · פרק 3 · משנה 7

שיעור אתרוג קטן – מידת המינימום היא, רבי מאיר אומר כאגוז ורבי יודה [אומר] כביצה ובגדול – מידתו המקסימלית של האתרוג היא כדי שיאחוז את שניהם – את האתרוג ואת אגד הלולב בידו אחת – גרסת הדפוסים וכתבי יד ממסורת בבל: "כדי שיאחז שנים בידו האחת", ואז הכוונה שיאחז שני אתרוגים ביד אחת¹¹³ר, ף, ת, ת3, ז, ד, ב10, מ, א, ס, נ. לבירור הנוסחה ראו גם אוצר הגאונים, חלק התשובות, עמ' 43; רטנר, אהבת ציון לסוכה, עמ' 110-108; אפשטיין, מבוא, עמ' 719; פוקס, סוכה, עמ' 100. נראה שנוסח ארץ ישראל ונוסח בבל הוא "שנים" או "שתים". בכתבי היד ממסורת בבבל שבידינו בדרך כלל "שתים". הגאון ניסה להגיה את נוסח ארץ ישראל לפי בבל, וכנראה לא עלה בידו. , "וגם ה"ר יהוסף אשכנזי הסכים לגרסה זו" (של כתב יד קופמן – כך במלאכת שלמה), וכן קיימוה הגאונים, אם כי אולי הכירו גם את הנוסחה הדחויה¹¹⁴אוצר הגאונים, עמ' 99. . מבחינה עניינית יש לנוסחת ארץ ישראל ("שניהם") יתרון גדול, שכן לשם מה יש להחזיק שני אתרוגים? [דברי] רבי יהודה – המצוי בסוגריים נוסף בשולי כתב היד, ובוודאי נשמט בטעות ונמצא בכל עדי הנוסח. אבל רבי יוסה אומר אפילו בשתי ידיו – אפילו אם האתרוג כל כך גדול עד שצריך להחזיק את ארבעת המינים בשתי ידיים. למעשה רבי יוסי אומר שאין מגבלה לגודל האתרוג, אפילו הוא גדול עד כדי כך. אתרוג גדול יותר אינו בנמצא. אתרוג רגיל הוא כזה שניתן להחזקה בקלות ביד אחת, אך לעתים מתפתחים צמחים מוטציוניים בעלי גודל חריג. בתלמודים רבי יוסי מספר על רבי עקיבא שנכנס לבית הכנסת ואתרוגו על כתפו (בבלי, לו ע"ב; ירו', נג ע"ד)¹¹⁵בתלמוד הבבלי נוסף שרבי יהודה טען שאין זו ראיה שכן חכמים אמרו לרבי עקיבא שאין זה אתרוג מהודר. זהו מבנה רגיל שבו המחלוקת היא על משמעות הסיפור, האם חכמים קיבלו את המעשה המסופר כנוהג רגיל או שהגיבו עליו. ראו, למשל, לעיל פ"ב מ"ז, להלן מ"ח ועוד. בירושלמי המעשה מובא על ידי סתם התלמוד, ולפי פירושנו (להלן) הסיפור מתאים לשיטת רבי יוסי. . בכל האיורים הקדומים האתרוג קטן למדי, אך אי אפשר לקבוע את גודלו המדויק. פירשנו לפי נוסח כתב יד קופמן ורוב עדי הנוסח, וכן מפרשים הגאונים שיחזיק בשתי ידיים את כל ארבעת המינים, ביד אחת אתרוג ובשנייה את הלולב¹¹⁶אוצר הגאונים, עמ' 45 ועמ' 99. . אבל בדפוסים נדפס "אפילו אחד בשני ידיו", ומשמע שהאתרוג יכול להיות ענק עד שממש קשה להבין כיצד ניתן ליטול עמו את שלושת המינים האחרים.

מלמד הציע שהתנאים נחלקים בפירושה של משנה קדומה שנוסחתה הייתה "שנים באחת", ונחלקו האם שני אתרוגים ביד אחת או אתרוג בשתי ידיים. לדעתנו הפירוש מאולץ ונובע מהנחה מוקדמת ולפיה תנאים מאוחרים נחלקים בפירוש או בנוסח של משניות ערוכות קדומות¹¹⁷מלמד, מחלוקת, עמ' 67, וראו על כך במבוא. .

נראה שדעתו של רבי יוסי היא סיכום הלכתי של הסיפור וממנו הסיק את דבריו. ספק רב אם רבי יוסי מסר את שתי המימרות, גם את ההלכה העקרונית וגם את הסיפור הנגזר ממנה. מסתבר יותר שרבי יוסי סיפר את המעשה והתלמוד גזר ממנו הלכה, או אמר את ההלכה והתלמוד בנה ממנה מעשה. לעתים קרובות מקורותינו מוסרים אותו עניין בשתי צורות, כהלכה וכסיפור, ובמקרים מעין אלו יש מקום לטענה כי החכם מסר רק אחת המימרות. כך, למשל, משנת ברכות מוסרת הלכה בדבר מי שבא בדרך ושמע קול צווחה בעיר והתפלל "יהי רצון שלא יהיו אלו בני ביתי" (משנה, ברכות פ"ט מ"ג). בירושלמי ההלכה מיוחסת להלל, ובתלמוד הבבלי מסופר מעשה זהה שאירע להלל והוא התנהג בהתאם להלכה שבמשנה (ירו', ברכות פ"ט ה"ג, יד ע"ב; בבלי, שם ס ע"א)¹¹⁸ראו פלוסר וספראי, הלל הזקן. . כמו כן, בצד הלכה עקרונית מובא סיפור על בנו של רבי עקיבא: "נושא אדם אשה על מנת שלא לזון על מנת שלא לפרנס, ולא עוד אלא שפוסק עמה שתהא זנתו ומפרנסתו ומלמדתו תורה. מעשה ביהושע בנו של רבי עקיבא שנשא אשה, ופסק עמה על מנת שתהא זנתו ומפרנסתו ומלמדתו תורה" (תוס', כתובות פ"ד ה"ז). גם כאן ההלכה נוסחה בעקבות המעשה או שהמעשה נוסח בעקבות ההלכה, וכמוהם מקרים נוספים¹¹⁹ראו למשל פירושנו לברכות פ"א מ"א; ביצה פ"א מ"ח; פ"ג מ"ה. .