משנת ארץ ישראל על משנה סוכה · פרק 3 · משנה 8

אין אוגדים את הלולב אלא מימינו דברי רבי יהודה – מכאן ואילך "לולב" הוא האגד כולו, ובעיקר שלושת המינים לולב, הדס וערבה. האגידה היא נושא למחלוקת עקרונית. לדעת רבי יהודה קיימת חובה לאגוד את הלולב (תוס', פ"ב ה"ט ומקבילותיה), ולרבי מאיר (וחכמים) האגידה היא רשות בלבד. כפי שכבר אמרנו קיימת גם מחלוקת דומה לגבי אגידת צמח הלולב עצמו¹²⁰לעיל מ"א. . אם כן, לפי רבי יהודה האגידה היא חלק בלתי נפרד ממצוות לולב ולכן צריך לאגוד במינו, כלומר בעלי הלולב, שכן התורה ציוותה על נטילת לולב ולא על נטילת מינים אחרים. לעומת זאת רבי מאיר רואה באגד תוספת, וממילא מותר לעשותו בכל חומר שהוא. לא נאמר מהו "מינו" וסביר שהכוונה לעלי הלולב, או לחוט שעושים מסיבי דקל, שכן קשה לאגוד בענף ערבה או בהדס¹²¹ייתכן שניתן להשוות את הדיון לעיטור הביכורים במשנה, ביכורים פ"ג מ"י. ראו דיוננו שם. .

רבי מאיר אומר אפילו במשיחה – משיחה היא חוט צמר או פשתן; יש נוסחאות "בחוט"¹²²מ, נ, נ1, ג3, ג19, ב37. , וזו נוסחה שהיא בבחינת פירוש. הכוונה שאפשר לאגוד בכל דבר, בין במינו ובין במין אחר, באגד פשוט ובוודאי גם בדבר מפואר.

אמר רבי מאיר – רבי מאיר מביא סיפור קדום כהוכחה לדבריו. דרך ראיה זו רגילה במקורות, אם כי בדרך כלל הראיות, הנימוקים והסיפורים מופיעים בתוספתא ובמקבילות. חוקרים כבר הראו כי לעתים חלקי פרקים המשובצים במשנה הם למעשה תוספתא למשנה¹²³ויס, משניות תוספתא. . במקרה זה התוספתא קצרה ביותר.

מעשה באנשי ירושלים שהיו אוגדים את לולביהם בגימתות – ברוב כתבי יד האחרים גימוניות – הכוונה למעין חוט ובמקרה זה חוט של זהב – אנשי ירושלים כאן הם כינוי לעשירי ירושלים, שכן לא כל אדם יכול היה להרשות לעצמו חוט של זהב.

המונח "אנשי ירושלם" בתור כינוי לעשירים שבהם מופיע במקורות נוספים. כך, למשל, מסופר ש"אנשי ירושלים" היו משכירים חצוצרות של זהב לכוהנים במעמד הקהל (תוס', סוטה פ"ז הט"ו). ושוב, לא לכל אדם הייתה חצוצרה של זהב. מסורת אחרת מספרת על אנשי ירושלים שהיו אנשי "שחץ", ובהמשך הסיפור מצוטטת שיחה שהתנהלה כביכול בין אנשי ירושלים: "אדם אומר לחברו במה סעדת היום בפת עמילה או בפת שאינה עמילה ביין גורדלי או ביין חרדלי..." (בבלי, שבת סב ע"ב - סג ע"א)¹²⁴החלק השני של המשפט מצוטט גם בבראשית רבה, צח (צט) י, עמ' 1261 בשם "עמד אחד עם חבירו בדרום". . יין גורדלי ויין חרדלי עשויים להיות סוגי יין משובח, אך גם לשון נקייה למעשים שיש בהם כיעור¹²⁵בספרות חז"ל "כיעור" הוא כינוי למעשים בלתי הגונים בתחום חיי המין. בבבלי רב חסדא אומר "וכולם לזנות"; זו אולי השמצה גורפת במקצת, ולפחות חלק מהטענות הן על רמת חיים גבוהה והרגלי צריכה ראוותניים. . כך או כך, ברור שאנשי ירושלים הם יקירי העיר. בהמשך התוספתא מסופר על מנהגם של אנשי¹²⁶בנוסח הגאונים "חורי ירושלים", ראו אוצר הגאונים עמ' 116, או "יהירי ירושלים" (אוצר הגאונים ליומא כג ע"א, עמ' 51), ולעתים מופיעה הצורה שלנו "אנשי ירושלים". "יהירי ירושלים" הוא כנראה שיבוש מ"יקירי ירושלים". ירושלים בסוכות שהיו הולכים כל היום ולולבם בידם: "נכנס לבית המדרש נותנו לעבדו או לשלוחו ומחזירו לביתו" (תוס', פ"ב ה"י)¹²⁷כך בכתב יד ערפורט, אבל בדפוס ובכתב יד וינה "לבנו או לשלוחו". גם אם בשליח עסקינן, תיאור היום הוא של איש אמיד. ; ודאי שלא לכל אחד היה עבד. תיאורים אחרים מספרים על מנהגי האוכל והחברה של אנשי העיר, ומכולם יוצא שמדובר בעילית העירונית.

ודאי שהיו בירושלים עניים ובני המעמד העממי, אך בתודעת העם הוטבע זיכרונם של עשירי העם. במימרות אחרות מדובר במפורש ב"יקירי ירושלים", "טובי העיר", כוהנים גדולים או סתם כוהנים. המימרות שצוטטו, ואחרות שלא הובאו כאן, מבטאות תערובת של הערכה על חסידותם ומנהגיהם הטובים של יקירי העיר¹²⁸תערובת זו בולטת בתיאור מנהגם של יקירי העיר להישאר ערים בליל יום הכיפורים. היו שהציגו זאת כמנהג טוב, אך יש בתלמודים גם ביקורת סמויה על כך. ראו פירושנו ליומא פ"א מ"ח, ושוב הביקורת קשורה למעשים שיש בהם כיעור, כהגדרתם לעיל בסמוך. , אך גם על שחצנותם ועל בידולם החברתי, ועל הנתק והמתיחות ביניהם ובין ההמון הרחב. הסיפור הקיצוני ביותר הוא על אנשי ביתר התמימים ששמחו על חורבן ירושלים משום שמנהיגי ירושלים ניצלו את כוחם והשפעתם ועשקו את אנשי ביתר שעלו לרגל לירושלים (ירו', תענית פ"ד ה"ח, סט ע"א). התלמוד שם מגנה את אנשי ירושלים ו"מבין" את אנשי ביתר, אך גם מותח עליהם ביקורת על יחסם העוין לעיר הנערצת. המתיחות בין הנהגת העיר להמון הרחב היא תופעה רגילה ביחסים שבין מרכז ופריפריה מחד גיסא, ובין הנהגה עיליתנית לבין הפרולטריון מאידך גיסא.

[אמרו לו במינו היו אוגדין אותו מלמטה] – כלומר האגד התחתון המחזיק את ארבעת המינים היה מחוט כשר, והגימוניות לקישוט בלבד. לא ברור האם במקרה זה יודה רבי יהודה שמותר, שהרי המצווה נעשית באגד כשר, או שמא לדעתו תמיד אסור להשתמש בחוט שאינו מינו. אשר לנוסח המשנה: המוקף בסוגריים אינו בכתב יד קופמן וברוב כתבי היד, ונראה שנוסף בהשפעת הברייתא המובאת בתוספתא ובתלמודים¹²⁹אפשטיין, מבוא, עמ' 960, וראו פוקס על אתר. . בעל מלאכת שלמה מביא את נוסח כתב יד קופמן בלשון "יש סוברים". עם זאת, המשך זה מופיע כאמור בתוספתא. זהו מודל מקובל. אחד החכמים מביא ראיה מסיפור היסטורי על חכם פלוני וחשוב שנהג כדבריו, ומתנגדו טוען שאותו חכם נהג שלא כהוגן וחבריו ביקרו אותו על מעשהו¹³⁰דוגמה לכך היא המעשה ביוחנן בן החורונית הנזכר לעיל פ"ב מ"ז; לעיל פ"ב מ"א ועוד. .