משנת ארץ ישראל על משנה סוכה · פרק 5 · משנה 1

החלק הראשון של הפרק עוסק בשמחת בית השואבה. עיקר שמחת בית השואבה הוא חגיגת ריקודים בעזרת נשים בלילה. בסופה של השמחה, בבוקר, התנהלה תהלוכה, מאוד לא אופיינית למקדש, משער המקדש מזרחה לשער התחתון, הוא השער המזרחי של עזרת נשים. כמו הקפת המזבח בערבות וכמו ניסוך המים גם שמחת בית השואבה אינה נזכרת בתורה, וכן לא אצל פילון ולא אצל יוספוס, וכמובן גם לא בספרות הכיתתית, אם כי זו קטועה והיעדר אזכור לחגיגה אינו מעיד דבר. ברם, בניגוד לשני המעמדות האחרים אין רמז לשמחת בית השואבה או לחגיגה דומה בנוהגים המקראיים, ואף אין בספרות חז"ל דיון על מקורו של הנוהג. במקביל, אין כל סימן שהיו כתות שהתנגדו לשמחת בית השואבה, ולא מסופר על צדוקים שחלקו על הנוהג.

ריקודים בחצרות מקדש הם מן המנהגים המקובלים במקדשים ובטקסים דתיים במזרח ונעסוק בכך גם בפירושנו לסוף תענית, אם כי שם מדובר בריקודי נשים והם מחוץ למקדש, ואצלנו בריקודי גברים (תמונה 14, איור 31).

אך התהלוכה משער המקדש מזרחה נראית ייחודית. זה המעמד היחיד המוכר לנו שאינו כולל הבאה של משהו, או כניסה של חוגגים אל המקדש, כמו הבאת ערבות, ביכורים, תהלוכת ניסוך המים או עלייה לרגל, אלא יציאה משערי המקדש אל השער החיצוני של המתחם. כל אלו נותנים לשמחת בית השואבה אופי מיוחד.

תיאור החג דלהלן מבוסס על ניתוח המקורות ופירוש המשניות של הפרק, וכאן נסכם את המסקנות שנעלה להלן.

במוצאי החג החלו בהתקנת מקום לנשים על גג הלשכות השונות שבעזרת נשים⁵⁷היו פרשנים שתהו כיצד התירו לעצמם בני התקופה לשנות משהו במבנה המקדש. אך מבנה המקדש עבר שינויים רבים, קבועים וזמניים, וכל השאלה אינה היסטורית. , ובאותו זמן הוצבו עמודים ועליהם מנורות ענק. אל העמודים הושענו סולמות. על המנורות ניצבו ספלי זהב (קעריות בלשון ימינו) שנפח כל אחד 30 לוג (12.5 ליטר). המספרים עמומים במקצת, ונראה שניצבו ארבעה עמודים ובכל עמוד ארבעה ספלים, בנפח כולל של 120 לוג. העמודים מולאו פעמים מספר באמצע הלילה. עיקר השמחה היה בריקודים חופשיים בליווי נגינה ושירה ובליווי מעין מופעי ליצנות ולהטוטים חופשיים. לקראת בוקר החלה תהלוכת החג שיצאה מן המקדש. הכוהנים הובילו את התהלוכה מהמקדש מזרחה עד לשער המזרחי התחתון של עזרת נשים, ושם הצהירו על התנגדות לפולחן השמש, ונאמנות לה'. פרטי השמחה יידונו כל אחד במקומו להלן. כמו במעמד ערבה וניסוך המים המצווה מתחילה בסדרת הכנות פומביות. אבל בניגוד למעמדים אלו ההכנות לשמחת בית השואבה נושאות אופי טכני מובהק של הכנות מעשיות, וספק אם הן נושאות אופי של מעמד ציבורי (איור 32).

החליל – חליל הוא כלי נגינה, אך בהקשר של משנתנו הוא כינוי לשמחה של שמחת בית השואבה שהפרק עוסק בה. בתנ"ך נזכרים כמה כלי נגינה, בדרך כלל כקבוצה: "נבל ותֹף וחליל וכנור" (שמואל א י ה)⁵⁸בישעיהו ה יב: "כנור ונבל תֹף וחליל". . קבוצה אחרת מופיעה בספר דניאל: "בעדנא די תשמעון קל קרנא משרוקיתא קיתרס [קתרוס] סבכא פסנתרין סומפֹּניה וכל זני זמָרא" (ג ה). הרשימה מושפעת כמובן מהשפה היוונית, אך כמעט כל כלי הנגינה אינם נזכרים במסורות בית שני ודברי חז"ל, להוציא את הסומפוניה. אין זה מקרה שחכמים אינם מפרשים את הכלים שבספר דניאל; עיקר תשומת לבם ניתנת לכלי המקדש, והאחרים אינם מעניינים אותם.

הכלי הנפוץ ביותר בספרות חז"ל, לפחות לפי כמות אזכוריו, הוא החליל. על צורתו הבסיסית ניתן ללמוד בבירור מהמשנה הידועה במסכת קנים (פ"ג מ"ו) המתארת מה ניתן לעשות מכבש שמת: "וכשהוא מת קולו שבעה. כיצד קולו שבעה:

2-1. שתי קרניו שתי חצוצרות

4-3. שתי שוקיו שני חלילין

5. עורו לתוף

6. מעיו לנבלים

7. בני מעיו לכינורות".

אם כן החליל הוא צינור גלילי עשוי עצם, וכנראה עשו בו חורים מספר.

הנגינה בחליל מתוארת כהכאה, "החליל מכה", כנראה בגלל תנועת האצבעות הסותמות את חורי החליל (משנה, בכורים פ"ג מ"ג-מ"ד; ערכין פ"ב מ"ג ועוד). בדרך כלל נזכרים שני חלילים, אך הרושם הוא שאלו שני כלים נפרדים ולא כלי אחד שיש בו שני חלילים⁵⁹משנה, שבת פכ"ג מ"ד; כתובות פ"ד מ"ד; בבא מציעא פ"ו מ"ו ועוד. .

החליל מופיע כמוביל את תהלוכת עולי הרגל (משנה, בכורים שם ועוד), כמוביל בנגינה בעת הקרבת הקרבן ובשמחת בית השואבה (משנה, פ"ה מ"א; ערכין שם ועוד). החליל מופיע ככלי יחיד בזמן ההספד⁶⁰ראו המקורות בהערה הקודמת. וכן לכלה, כלומר לריקודי החתונה או לתהלוכה שמביאים בה את הכלה (משנה, בבא מציעא פ"ו מ"א ועוד). החליל הוא הכלי היחיד שנאמר עליו שהוא לעתים כלי של עבודה זרה, כלומר שהשתמשו בו תדיר לתהלוכות של עבודה זרה (תוס', עבודה זרה פ"ו ה"א; ירו', שם פ"ד ה"ג, מד ע"ד). בציורים של תהלוכות דתיות נראה תדיר המנגן בחליל כפול המוביל את התהלוכה, ואחריו עולי רגל עם קרבן (בהמה), נושאי כלכלה עם פֵרות ולעתים מנגנים נוספים (איור 33 ואן סטרטן, פולחנות).

כבר שמענו שהחליל היה עשוי מעצם אך נזכר גם חליל של קנה, ומסופר גם על ניסיונות שווא לצפות אותו בזהב, ניסיונות שנכשלו שכן הצליל איבד מזכותו⁶¹משנה, כלים פי"א מ"ו; ערכין פ"ב מ"ג; תוס', ערכין פ"ב ה"ג, עמ' 544. .

המשנה בערכין דנה בחליל המקדש וממשיכה לספר על האבוב. על כך התלמוד הבבלי אומר שחליל ואבוב הם אותו כלי (משנה, ערכין שם; בבלי, י ע"א). מן הסתם אלו כלים דומים, אולי חליל רגיל וחליל כפול, או גדלים שונים של חליל. לחליל היה תיק, כלומר כיסוי עור שהיה כלי ממש (משנה, כלים פט"ז מ"א).

החליל עצמו נזכר בהקשרים רבים ובדרך כלל קול נגינתו מכונה, כאמור, הכאה, "והחליל מכה" (משנה, בכורים שם; ערכין שם ועוד). המונח "מכה" עלול לעורר את הרושם שמדובר בתוף, אך ברור שאת החליל עשו מצינור דק שנקבו בו חורים. בדרך כלל עשו את החליל מעצם ארוכה (איור 34, תמונה 15).

חמשה וששה – עד כאן הכותרת, ומכאן ואילך ההסבר.

זה חליל שלבית השואבה – החליל שהוזכר לעיל הוא החליל המנגן בשמחת בית השואבה. המשנה באה להוציא מחליל אחר, זה המנגן בכל ימות השנה על הקרבנות. חליל זה נזכר במסכת ערכין (להלן), שאינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב – אם יום טוב ראשון הוא בשבת נותרו שישה ימי חול המועד, ואם יום טוב ראשון הוא יום חול אזי השבת חלה באמצע החג ונותרו רק חמישה ימי חול המועד שאינם חג או שבת, ואז החליל חמישה. בתוספתא מובאת מחלוקת האם חליל דוחה שבת או לא (פ"ד הי"ג)⁶²ראו פירושו של ליברמן המוחק את המילה "בתחילתו" במשפט "דוחה שבת בתחילתו". ,

ברם אין לכך קשר למשנתנו. המשפט מועבר מתוספתא ערכין ועוסק בחליל המלווה את הקרבן (פ"א הי"ג, עמ' 544, ועוד), ולא החליל שהוא כינוי לשמחת בית השואבה.

החליל של הקרבן הוא כינוי לכל התזמורת, וכן החליל של שמחת בית השואבה הוא מונח המייצג תזמורת שלמה שהחליל מוביל אותה. מן הראוי לציין שתהלוכות קודש היו תופעה רגילה בהווי היווני, והחליל הוא הכלי הבולט המוביל את התהלוכה, אם כי גם כלים אחרים מופיעים בה⁶³ואן סטרטן, פולחנות, עמ' 48 ואילך. .

לא נאמר במשנה מדוע אין חוגגים את מצוות שמחת בית השואבה בשבת ובחג. אילו היה הדבר קשור לנגינה בחליל היה עלינו לברר את ההבדלים שבין הבבלי והירושלמי בטיב האיסור. לפי הירושלמי נגינה בשבת היא מלאכה לכל דבר, ואילו לפי הבבלי האיסור אינו אלא גזרה, שמא יתקן את הכלי או שמא יטלטל את כלי הנגינה כדי ללכת אל הבקי ממנו שילמדו לנגן או שינגן בשבילו⁶⁴ראו על כך בפירושנו לראש השנה פ"ד מ"א. . ברם, כל זה אינו נחוץ להבנת משנתנו. שמחת בית השואבה כוללת הדלקת אש וריקודים. אלו לא נתפסו כמצווה ממש, וברור שהם אסורים בשבת. מעבר לכך, בליל שבת הסבו אנשי ירושלים ועולי הרגל בבתיהם וקיימו את מצוות החג ואת המצווה לשבת בסוכה, על כן לא היה טעם בארגון הילולה בערב שבת או בערב יום טוב.

מכאן ואילך המשנה מתארת את שמחת בית השואבה.

אמרו מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו – המילה "שואבה", נוסחתה ומשמעותה עוררו ויכוח ארוך אצל פרשנים ובמחקר⁶⁵ספראי, עליה לרגל, עמ' 195-193, והספרות שם בהערה 181; אפשטיין, מבוא, עמ' 320. . כבר הבבלי מעיד כי הנוסח לא היה מוסכם: "חד תני שואבה וחד תני חשובה. אמר מר זוטרא מאן דתני שואבה לא משתבש ומאן דתני חשובה לא משתבש" (נ ע"ב)⁶⁶מי ששונה שואבה אינו משתבש ומי ששונה חשובה אינו משתבש. . נוסחאות נוספות הנמצאות בכתבי היד הן שאבה, שאובה, שובה ודומותיהן. פוקס הגדיל לעשות ואסף עשרות עדויות המתעדות את הנוסחים השונים⁶⁷פוקס, סוכה, עמ' 163-156. בכתבי יד ובספרות המדרשים והפרשנים. האוסף מוכיח כי קשה לשחזר את הנוסח המקורי, וספק אף אם היה נוסח אחד מקורי. שאלת הנוסח, עם כל חשיבותה, אינה מסייעת בהבנת הרקע לשמחה ולהילולה. חשובה יותר היא משמעות המונח "שואבה". רוב המפרשים קישרו את המילה, על נוסחאותיה השונות, עם שאיבת מים. שני התלמודים מסבירים את המילה ברוח זו (בבלי, נ ע"ב; ירו', נה ע"א). הבבלי דורש ומסביר שהשמחה באה מהכתוב "ושאבתם מים בששון" (ישעיהו יב ג), והירושלמי קושר זאת לשאיבת רוח הקודש. לפי שני התלמודים "שואבה" היא שאיבת מים. כן משמע ממדרשים שונים⁶⁸רות רבה, סוף פ"ד, ועוד. לדיון ארוך בכל כתבי היד ראו פוקס למשנה זו, והדברים הובאו גם במאמרו של פוקס, שואבה. דיון זה הוא דוגמה לדיון פילולוגי מלא. , ברם לא ברור אם אלו הם פירושים לשם או דרשות. ליברמן פירש שמקור המילה הוא "שובתא" שמשמעו בסורית אש, ואף ספראי קיבל את פירושו⁶⁹ספראי, עליה לרגל, עמ' 193. . אם שואבה היא חג לשמחת המים, והיא קשורה לניסוך המים, מוזר שאין לה כל קשר למים. לכאורה נראה מהמשנה להלן שהחג הסתיים בכך שהכוהנים יצאו מהשער התחתון (השער המזרחי של עזרת נשים) ומשם הלכו לשאוב את המים מהשילוח. ברם, לא כך כתוב במשנה. מבחינת המשנה (להלן משנה ד) המעמד מסתיים ביציאת הכוהנים מעזרת נשים. שאיבת המים לניסוך המים מופיעה בפרק הקודם, כמעמד בפני עצמו, ושם אין לה קשר ליציאה משער המזרח. מעמד ניסוך המים מתחיל בשאיבת המים מהשילוח והבאת המים למקדש. הבאת המים נעשית אחרי קרבן התמיד, שעתיים או שלוש לאחר סיום שמחת בית השואבה⁷⁰לעיל, פ"ד מ"ט. . אם כן, אין כל סממן של מים בשמחת בית השואבה. המעמד קשור רק למצוות השמחה, ולא למים. כנגד זה יש בחגיגה מרכיב ברור של חג אש, כפי שיוברר להלן במשנה ד.

נראה, אפוא, ששמחת בית השואבה היא חג אש. מאוחר יותר, בימי התנאים, כבר נעלם מרכיב זה, ונותר רק הזיכרון למרכיב המים שבזמנו היה נחוג רק בניסוך המים. פרשה זו מאלפת בהיותה דוגמה ליחס שבין רובדי הספרות מחד גיסא לבין טיב המחקר מאידך גיסא. השאלות הלשוניות הן חשובות, אבל אינן במקום בירור מרכיבי התוכן ומשמעותם. ערבוב שאלות הלשון והתוכן האפיל על המחקר וצמצם את הבנת החג.