משנת ארץ ישראל על משנה סוכה · פרק 4 · משנה 10

כמעשהו בחול כן מעשהו בשבת – זה מטבע לשון המופיע כבר בפרקנו (לעיל מ"ו), וייחודי להסדרי המקדש¹⁷⁴ראו עוד פסחים פ"ה מ"ח. . מטרתו לקבוע את ההבדלים שבין שבת ויום טוב. גם מי שסבור שניסוך המים הוא דבר תורה סבור שהבאת המים אינה דוחה שבת. ראינו כי כך נהגו גם לגבי הלולב וגם לגבי הערבה. ייתכן שרבי אליעזר חולק על כך וסבור, לשיטתו, שגם מכשירי מצווה דוחים את המצווה, ולכן מותר להביא את המים בשבת, אבל קרוב לוודאי שגם הוא יודה שיש להשתדל להכין את המים מלפני השבת.

אבל¹⁷⁵כך בכתב יד קופמן, אבל בשאר כתבי היד "אלא", וכן במשנה ו לעיל. שהיה ממלא מערב שבת חבית של זהב – "חבית" היא כד, כלומר כלי קיבול רגיל, אך ככל כלי המקדש הוא מזהב, שאינה מקודשת – לפי ההלכה מים מקודשים שלנו, כלומר ששהו גלויים במשך הלילה, נפסלים בכך. העיקרון הוא שיש לטפל במי הקודש ביראה ובכבוד, על כן אין להניח את המים שנשאבו למשך הלילה (ירו', נד ע"ב). לפיכך מניחים את המים בחבית של חול, ועדיין אין אלו מי קודש.

מן השילוח – את המים שאבו מן השילוח, כמו את מי הניסוך ביתר ימות השבוע, היה מניחה בלשכה – לא נאמר באיזו לשכה, נשפכה או נתגלתה – קדמונינו האמינו שמים שנותרו מגולים עלול נחש לשתות מהם ולהותיר ארס מסוכן במים. לפיכך נפסלו המים ונאסרו לשימוש לפי ההלכה, אף שמבחינה טכנית מים עם ארס של נחש ניתנים לניסוך (משנה, תרומות פ"ח מ"ד-מ"ז; תוס', שם פ"ז הי"ב-הי"ד). המחקר המודרני עומד על כך שאין סכנה בארס נחש שחדר למים, אך בהחלט ייתכן שבעבר לא ידעו זאת וחששו מארס הנחש.

ברם, עיון במקורות מצביע על כך שהחשש מארס הנחש התערב בחשש מיסטי כללי יותר (ראו פירושנו לתרומות פ"ח מ"ד). כך אנו שומעים שחלב גוי אסור משום שאולי היה מגולה, מכאן שהכיסוי נתפס כמצווה יהודית פנימית ולא כחשש פיזי המקובל על הכול (ירו', שבת פ"א ה"ד, ג ע"ד). יוספוס מצטט את הרמיפוס המצטט את פיתגורס והלה כותב על מנהג יהודי שלא לשתות "מי נחשים"¹⁷⁶נגד אפיון, א 164; שטרן, סופרים יווניים ורומיים, עמ' 95; התרגום לפי ליברמן, ירושלמי, עמ' 49. ; בכך יש מקבילה קדומה למשנה, אך בעיקר משתמע ממנה כי לפנינו מנהג דתי יהודי, ולא נוהג המבטא זהירות וחשש רפואי. במקום אחר מסופר על חסיד שהיה מלגלג על החשש מגילוי ונענש בכך שחלה ונאלץ לשתות ביום הכיפורים (ירו', תרומות פ"ח ה"ד, מה ע"ג). החסיד, הסומך על הסעד האלוהי, מזלזל בחשש, ועורך הסוגיה רואה בכך חטא. מהסיפור משמע שהחסיד ננזף לא על חוסר זהירות אלא על זלזול בהוראת חכמים¹⁷⁷מרקוס, טז 18, מתבטא ברוח הדומה לעמדת החסידים ומבטיח שתלמידי העדה לא ייפגעו מרעל נחשים. . אם כן, האיסור להשתמש במים מגולים אינו נובע רק מכך שאלו נפסלו לשתייה מסיבות בריאותיות, אלא שמים מגולים נחשבו נחותים ובלתי ראויים לעלות על שולחן גבוה.

היו גם חכמים שהסתייגו מהפן המיסטי הרמוז. בעל מלאכת שלמה, למשל, מסביר שאם יש ארס במים הרי שאין כאן מים כשיעור, ומן הסתם גם אסור להרבות במים, ולכן המים פסולים. אך זו התפלפלות משפטית שהמשנה אינה שותפה לה.

היה ממלה מן הכיור – הכיור היה מחובר למאגרי המים התת קרקעיים של המקדש. לניסוך המים לא נדרשו מים חיים, שכן הם הובאו למקדש בכלי רגיל, ומבחינה זו השאיבה של הכיור אינה נחותה ממים המובאים מהשילוח. אלא שמי השילוח הובאו במעמד ציבורי ובתהלוכה חגיגית, ורק בלית ברירה ויתרו על התהלוכה והמעמד הציבורי. הכיור עצמו היה מיכל מים גדול, ומילאו אותו מערב שבת. חז"ל אסרו שאיבת מים בשבת, ואפילו אסרו הזרמת מים למקדש ללא שאיבה¹⁷⁸ראו פירושנו לפסחים פ"ה מ"ה ולעירובין פ"י מט"ו, ושם הארכנו בעניין. לפי ההלכה הפורמלית של חז"ל מותר לשאוב מים במקום שהוא רשות היחיד או שיש בו עירוב. ברם, במקדש מיעטו בשאיבה. התירו אותה מכמה בורות מוגדרים, אך בדרך כלל לא שאבו. גם בבית הפרטי מיעטו בשאיבה, והכנת מים לשבת הייתה מהפעולות הרגילות שלפני שבת, אף שברוב הבתים היו הבורות בחצר ומותר לטלטל מהבור לבית; ראו להלן פירושנו לפ"ה מ"ה בשם התוספתא, פ"ד הי"א. . בתחום זה של שאיבה בשבת במקדש לא הייתה ההלכה עקבית, ונראה שעיצוב הנוהג הלכה למעשה נעשה לא רק בעקבות ההלכה המשפטית אלא גם הושפע מהלחצים הכיתתיים וממנהגים שגובשו בעבר.

שמים והיין המגולים פסולים מעל גבי המזבח – כפי שהוסבר לעיל.