משנת ארץ ישראל על משנה סוכה · פרק 2 · משנה 1

הישן תחת המיטה – בעיני הקורא בן זמננו נראית שינה מתחת למיטה כמעשה תמוה. לא כן בתקופה הקדומה. המיטה הייתה רהיט גדול, היו לה כרעיים גבוהות, והיא הייתה רחבה ובנויה היטב. המיטה שימשה לשינה, אך גם להסבה, וממילא גם לאכילה. מיטה רגילה נועדה להסבה של שלושה אנשים (איור 11, תמונה 6). בהמשך הפרק נשמע על תלמידים ועבדים הישנים מתחת למיטה, ונראה שהיה מקובל שפשוטי עם ישנו באופן זה. הבית היה צפוף וקטן, ואין זה מפליא שהמיטה אִפשרה את ניצולו בשני מפלסים. המיטה עצמה עשויה לשמש כסוכה, אם סיככו עליה, ברם אם היא באמצע הסוכה היא מהווה מעין חציצה, כמו מי שגר בסוכה מתחת לסוכה¹³⁹לעיל, פ"א מ"ב. . לפי ההקשר ברור שמדובר בשינה תחת המיטה בסוכה. בכתבי היד, ובעיקר בכתבי היד הבבליים, נוספה מילה זו כהסבר: "הישן¹⁴⁰הוא הדין אוכל, אך דיברה המשנה בהווה. תחת המיטה בסוכה". מסורות ביאוריות מען אלו תדירות במשנה.

לא יצא ידי חובתו – שכן המיטה גדולה דיה להוות חציצה בין הקרקע ובין הסכך.

אמר רבי יהודה נוהגין היינו ישינים תחת המיטות לפני הזקנים – נראה שמדובר בהווי חבורת התלמידים. חבורת התלמידים ורבם התגוררו יחדיו, והיו מעין חבורה כלכלית מלוכדת. לא אחת הם התגוררו בבית הרב, למדו וחיו עמו. בתקופות החגים מקובל היה הנוהג לעלות לרגל לבית הרב ולהקביל את פניו. אז נאספו גם תלמידים שכבר פרשו מלימודיהם, ואפילו כאלה שהפכו למורים בזכות עצמם¹⁴¹ראו פירושנו לפסחים פ"ג מ"ז ופירושנו להלן, מ"ד, ופ"ג מ"ט. . היו גם שהסתייגו מנוהג זה של עזיבת הבית בעת חג, אך הנוהג היה קיים למרות הביקורת שהטיחו בו חלק מחז"ל¹⁴²שם, שם. . רבי יהודה מספר על נוהג מקובל לישון בסוכה מתחת למיטות בנוכחות הזקנים. הזקנים שישנו באותה סוכה לא מחו על השינה מתחת למיטה בסוכה¹⁴³ראו להלן. . יש להניח שהסוכה הייתה קטנה ולכן ישנו התלמידים בתנאים הנוחים פחות, מתחת למיטות.

מבנה המשנה תמוה. בדרך כלל המעשה בא לסייע להלכה שבמשנה, ואילו כאן רבי יהודה מספר על נוהג בניגוד להלכה שבמשנה. הירושלמי מסיק שרבי יהודה חולק על ההלכה שבמשנה (נב ע"ד). הבבלי מפרש שמדובר במיטות הגבוהות עשרה טפחים, והן כשרות לשמש כסוכה (כ ע"ב). הסוגיה מתקשה להסביר כיצד זה מיטה כשרה לשמש כסוכה, ומוצאת לכך פתרון דחוק. ברם פתרון זה קשה ביותר, שכן למדנו בפרק הקודם (מ"ב) שסוכה בתוך סוכה אסורה, ואפילו רבי יהודה המקל שם מודה שאם הסוכה העליונה משמשת למגורים הסוכה התחתונה פסולה. הירושלמי מדגיש שבמקרה של משנתנו "אין כאן חלל אחר", כלומר מעל המיטה ועד הסכך יש פחות מעשרה טפחים. על כן נראה שהסבר הירושלמי עדיף ורבי יהודה חולק וסובר שהישן תחת המיטה יצא ידי חובה, משום שהמיטה אינה מהווה חציצה בין הקרקע והסכך.

אגב כך למדנו שהמיטה הייתה גבוהה לפחות עשרה טפחים. כן משמע מהירושלמי בברכות (פ"ג ה"ה, ו ע"ד) המפרש את סתם המשנה במיטה גבוהה עשרה טפחים, ולפי ציורים שבידינו (לעיל) אכן המיטות הקדומות היו גבוהות ואִפשרו פעילות מתחת למיטה.

מן הראוי להעיר כי במשניות רבות מובא מעשה הסותר הלכה עקרונית שלפניו¹⁴⁴משנה, ברכות פ"א מ"א; פ"ב מ"ה; תרומות פ"ד מ"ג; מעשרות פ"ב מ"ה; עירובין פ"ד מ"ד; נדרים פ"ה מ"ו; פ"ט מ"י ועוד. לעתים המעשה מאשש את ההלכה העקרונית, כגון כלאים פ"ז מ"ה; פ"ד מ"ט; מעשר שני פ"ה מ"ט; שבת פט"ז מ"ז-מ"ח; עירובין פ"ד מ"א ועוד. . הבבלי שואל על כך לעתים "מעשה לסתור?!". לעתים הוא מתרץ שאכן המעשה משקף דעה אחרת, ולעתים מוצא פתרון דחוק אחר¹⁴⁵כגון בבלי, ברכות טז ע"ב; פסחים עה ע"ב; לעיל מח ע"א (וראו פירושנו לפ"ה מ"ו); סוכה כח ע"ב, וראו פירושנו לנדרים פ"ב מ"ג, לגיטין פ"ד מ"ז ועוד. . בחלק מהמקרים הוא נעזר בשיטת "חיסורי מחסרא" ומנסח דעה חולקת. בכל המקרים הללו הירושלמי מקבל בפשטות שהמעשה משקף דעה שונה, במעט או בהרבה. אכן נראה שלעתים קרובות אין המעשה הולם במלואו את ההלכה העקרונית, וזו דרכה של המשנה להצביע על המורכבות של ההלכה ועל התאמות שנעשו בתנאי המעשה. עם זאת, במקרה של משנתנו איננו רואים בכך סתירה או דעה אחרת, אלא יש להבין את הניסוח של המשנה "והתירו" במובן פחות פורמלי.

לעתים קרובות סגנון המשנה הוא "רבי פלוני אומר" ולעתים "אמר רבי פלוני", ואין הבדל מבחינת התוכן בין שני הסגנונות. לדעת פוקס¹⁴⁶פוקס, סוכה, עמ' 40. ייתכן שגם משנתנו נשנתה בסגנון "רבי יהודה אומר... רבי שמעון אומר". פוקס מצא הדים לסגנון זה בציטוטי האמוראים. לא נדון כאן בשאלת הנוסח המדויק והמקורי, ומכל מקום אין הבדל בין שני הסגנונות. בדפוסים¹⁴⁷ת1, מ, ז, ד. נוסף "ולא אמרו לנו דבר" – וכבר רבי יהוסף אשכנזי מחק תוספת זו, והיא איננה בכתבי היד הטובים.

אמר רבי שמעון – רבי שמעון, אף הוא מדור אושא (180-140 לספירה), מספר מעשה אחר: מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל – טבי היה עבדו המפורסם והכשר של רבן גמליאל. טבי היה, כמובן, עבד "כנעני", כלומר גוי. בכלל בתקופה זו איננו שומעים על מוסד העבד העברי. מוצאו כנראה ממשפחה ארמית, והוא שייך לתושבי הארץ הנכריים ממוצא שמי¹⁴⁸ספרות המחקר מציגה, לעתים, כאילו הנכרים בארץ הם הלניסטים. ברם, זהו רושם מוטעה. נכון שמרבית בני העילית ההלניסטית היו נכרים (ומיעוטם הקטן ממוצא יהודי), אך חלק גדול מהאוכלוסייה הנכרית היו שמיים במוצאם ובהתנהגותם. כך היה המצב גם בפרובינציות אחרות, ראו מילר, קהילה; מילר, פאול מסמוסטה; מקמילן, לשונות. . במקביל לו אנו שומעים על שפחה ושמה טביתה. טבי נזכר בסדרת מסורות במשנתנו. הוא ישן עם רבו בסוכה, אך מקפיד לא לתפוס מקום שיהודי יכול לקיים בו מצוות סוכה. כאן טבי הוא לא רק כשר, אלא גם יודע דת ודין, ואדונו מתפאר שתלמיד חכם הוא. טבי אף הניח תפילין, מצווה שסתם עבד פטור ממנה (מכילתא בא, מסכתא דפסחא יז, עמ' 68, ומקבילות)¹⁴⁹מסורת זו קשורה לשאלה האם נשים רשאיות לחייב את עצמן במצוות שהן פטורות מהן, וראו פירושנו לראש השנה פ"ד מ"ח. . רבן גמליאל שולח אותו לצלות לו פסח. שם היו שפירשו שמדובר ברבן גמליאל של ימי הבית, ואם כך הוא הרי שטבי הופך לשם מקצועי של עבדים. ברם אנו פירשנו שהמדובר ברבן גמליאל דיבנה, ובטבי שלנו¹⁵⁰ראו פירושנו לפסחים פ"ז מ"ב. . במסורות מספר טבי מצטייר כעבד אישי הצמוד לאדונו (משנה, פ"ב מ"ו; תוס', פסחים פ"ב הט"ו). הוא וטביתה, השפחה של בית רבי, הפכו ממש לבני בית, וצעירי הבית כינום "אבא" ו"אמא" (ירו', נדה פ"א, מט ע"ב; שמחות פ"א הי"א, עמ' 101). החברה הרומית הבדילה בין עבד בית לעבד שדה; עבד בית היה למעין בן משפחה, ולעתים קרובות שוחרר מעבדות. מערכת יחסים קרובה מצטיירת גם ביחס לטבי.

במסורת חז"ל התעצמה דמותם. הבבלי קובע שראוי היה להיסמך, כלומר להתמנות לרבי, בזכות תורתו (יומא פז ע"א; ילקוט שמעוני רמז סא ועוד). זה פיתוח של המסורת במשנתנו המשבחת אותו על ידיעותיו, אך למעשה מדובר בידע צנוע למדי¹⁵¹מסורת אחת מספרת כי רבן גמליאל שבר את שינו ורצה לשחררו, אך התברר שאינו חייב בכך. ראו ירו', כתובות פ"ג ה"י, כח ע"א; שבועות פ"ה ה"ו, לו ע"ג. המסורת מניחה שאסור לשחרר עבד כנעני אלא במקרה שנפגע, ככתוב בתורה. יש להניח שהסיפור הוא אפולוגטי ובא לנמק מדוע לא שוחרר העבד האהוב. ברם, התנהלות זו היא חלק מתנאי העולם הקדום שבהם לא היה צורך בסיבה על מנת לא לשחרר עבד. .

במסורות אחדות הוא כבר דוגמה לסתם עבד, כגון "האומר עשו טבי עבדי בן חורין והיו שם שני טבי, אין דורשין אותו לשון הדיוט לומר לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב אלא שניהן יוצאין בני חורין" (תוס', בבא בתרא פי"א הי"ג). כמו כן: "האומר טבי עבדי עשיתי בן חורין, עשיתיו בן חורין, עושה אני אותו בן חורין, הרי הוא בן חורין, הרי זה בן חורין הרי זה זכה"¹⁵²ירו', בבא בתרא פ"ח ה"ג, טז ע"ג. ראו עוד גיטין פ"א ה"ח, מג ע"ד. . כאן טבי כבר הפך לשם גנרי, לעבד.

כל העדויות על מעשיו של טבי נוגעות למשק הבית של הנשיא. במאה השנייה הצטמצם מספר העבדים באימפריה. הדרך היחידה להביא עבדים הייתה ממסעות מלחמה, שכן בכל דרך אחרת אי אפשר להפוך בן חורין לעבד. בשלהי המאה הראשונה הצטמצמו המלחמות בעולם הרומי, וחטיפת שבויים הפכה לנדירה. נותרו כמובן העבדים שהיו בדורות הקודמים. ברם, מספרם הלך וקטן. לחלק מהעבדים לא היו צאצאים (עבדים היו מנועים מלהתחתן באופן פורמלי, כך לפי החוק הרומי¹⁵³לפי ההלכה היהודית יכול היה העבד לחיות עם שפחה, אך ספק אם היו אלו נישואים של ממש. ). אמנם היו עבדים שהקימו מעין משפחות, בייחוד אצל עשירים שהיו להם עבדים רבים, אך מספר הצאצאים מסוג זה היה מועט. עבדים רבים שוחררו על ידי אדוניהם. מכל מקום, במהלך המאה הראשונה הלך מספר העבדים באימפריה וקטן. כמעט כל העדויות שבידינו נוגעות לעבדים שפעלו במשק הבית, כמשרתים אישיים, פדגוגים (מורים) או בני לוויה אישיים. גם טבי היה עבד מסוג זה. לפי ההלכה היהודית עבד ששוחרר הפך עם שחרורו ליהודי לכל דבר. עדות לביצועה של תפיסה זו הלכה למעשה יש בכתובת אחת מחצי האי קרים (איור 12 הכתובת מקרים)¹⁵⁴ספראי וספראי, הגדת חז"ל, עמ' 28. .

שהיה ישן תחת המיטה אמר רבן גמליאל לזקינים ראיתם טבי עבדי שהוא תלמיד חכמים ויודיע שעבדים פטורים מן הסוכה וישן לו תחת המטה – רבן גמליאל סבור שהישן תחת המיטה לא יצא ידי חובה. טבי ישן בסוכה יחד עם רבן גמליאל, כנראה בגלל כבודו של בעליו, ושלא להניחו לבד. ברם בסוכה לא היה מקום, שכן התאכסנו בה זקנים שבאו לבקר את רבן גמליאל, על כן ישן מתחת למיטה. גם מעשה זה מעלה את התמונה של ביקורים בסוכות אצל ראש החכמים. בכתבי היד נוסחאות שונות למשפט, שאין בהן חידוש מבחינת התוכן. הירושלמי מסביר שטבי נשאר בסוכה היות שרצה לשמוע את דברי החכמים וללמוד. ספק אם הם המשיכו ללמוד בעת שהלכו לישון; מסתבר יותר שהוא נשאר ללון עם הנשיא מפני כבודו של הנשיא, שישן תמיד עם מלווים. הצורה "תלמיד חכמים" היא הצורה המקורית, ומאוחר יותר השתבשה ל"תלמיד חכם"¹⁵⁵אפשטיין, מבוא, עמ' 1209, פוקס, סוכה, עמ' 42. בכתב יד קופמן בכל המשנה כולה שנוי או "תלמיד חכמים" או "תלמיד חכמ' ", כשהמילה "חכמים" מקוצרת. הצורה "תלמיד חכם", הנפוצה כל כך כיום, חסרת מובן. .

לפי דרכינו למדנו שהישן תחת המיטה לא יצא ידי חובתו – "לפי דרכנו" הוא מונח לסיכום ומסקנה. לעתים זו מסקנה מעשית ולא הלכתית¹⁵⁶תוס', שבת פ"א הכ"ב; יבמות פ"ח ה"ד; מכילתא דרבי ישמעאל, נזיקין ט, עמ' 280; ויסע א, עמ' 155 ועוד, שם המונח הוא "לפי דרכך" וכך הוא מופיע בתדירות רבה יותר. אבל במשנה, עדיות פ"ב מ"ג, המונח מופיע כמסקנה בעלת אופי הלכתי. . לא נראה שמשפט זה יצא מדברי רבי יהודה, והוא רגיל כסיכום כללי. מבחינה סגנונית המשנה מורכבת משני רבדים. במרכז המשנה לקט מעשים שמשתמעת מהם מסקנה סותרת, ובסופו של אותו חלק מסקנה הלכתית: "לפי דרכנו...". החלק הראשון כולל משפט פתיחה: "הישן תחת הסוכה"; חלק זה מנותק ממה שבא אחריו, והא ראיה שהמעשה הראשון סותר את הקביעה בראש המשנה והמשפט האחרון במשנה חוזר וכופל את הנאמר בראשה. לפיכך יש להניח שבמקורה כללה המשנה רק את המעשים ואת סיכומם ההלכתי, ובשלב העריכה נוספה הכותרת, היא המשפט הראשון במשנה. מבנה זה חוזר במשניות מספר בהמשך. גם משנה ה פותחת בהכרזה, מעין כותרת, ואחריה מעשים שהראשון שבהם סותר את הכותרת¹⁵⁷ראו להלן פירושנו למשנה ה. המשנה מתחילה במשפט האחרון שבמשנה ד. . גם במשנה ח בעיות מבניות, ואף הן נפתרות ברוח ההצעה המועלית כאן. מבנה זה אופייני לפרק ב שיש בו הרבה מעשים מהווי החכמים, הרבה יותר מכפי שמקובל בפרקי משנה רגילים.

ייתכן לפרש את המשנה גם באופן שונה. כמה וכמה פעמים¹⁵⁸ראו פירושנו לשבת פ"ב מ"א; ראש השנה פ"ד מ"א; עירובין פ"א מ"ב; פ"א מ"ט; שקלים פ"ד מ"ד; סוכה פ"ב מ"א ועוד. מצינו משנה הערוכה באופן זה:

I. פתיחה שיש בה דעה אחת אך היא מנוסחת בלשון סתמית כאילו אין עליה חולק.

II. דעה חולקת בשמו של תנא כלשהו.

III. דעה שנייה של תנא אחר הזהה לפתיחה.

למעשה זה המקרה שלפנינו, אלא שבמקום דעות באים המעשים שיש בהם חיווי הלכתי ברור. מבנה זה מעיד לדעתנו על "תפירה" של שתי עריכות שבראשונה הייתה רק דעה אחת ובשנייה מחלוקת באותו נושא.