לחם שמים על משנה סנהדרין · פרק 6 · משנה 4

דוחפו על מתניו מפירוש הר"מ נראה. שדוחפו בידו על מתניו ממש. וקאמר נהפך כו'. אורחא דמילתא הוא שהנדחף מאחוריו. נופל על לבו לפניו. אח"כ הופכו ומשכיבו על מתניו.

וטעמא נ"ל משום דכה"ג ממהר מיתתו. כשמפילו על לבו. ומה שמהפכו. כפירש"י.

ועוד לפי שצריך לראות אם מת בה. ואם לאו. שיתננה על לבו. אמנם לשון נהפך על לבו. קשה ליישבו לפי זה. שהרי כדרכו כך הוא נופל. ושמא י"ל אורחא דמילתא נקט תנא. לומר שכך נעשה ודאי ממילא. אבל יותר נראה לפרש. דוחפו על מתניו. כנגד לבו דוחפו. כדי שיפול על מתניו. שלא יצטרכו לנוולו. להפכו מצד אל צד. וקאמר תו. נהפך שנתגלגל ונפל שלא בדרך דחיפתו. ודוק. וזה הפירוש ישר. והטעם פשוט. לפי שאם לא מת בדחיפה. היה צריך לתת האבן על לבו. שבה מקרב מיתתו. לכך דוחפו מיד באופן זה. שיהא לבו מזומן לפניו.

הופכו על מתניו לשון פרקדן שבפרש"י כאן. ומצוי בגמרא. היה נ"ל לפרשו פרק קדה. ר"ל מפרקת בקדה. כששוכב ופניו טוחות בקרקע על גבו. שהמפרקת פשוטה ושטוחה. אבל אינו נראה פירוש אמיתי. כדמוכח מההיא דלייט אביי אמאן דגני אפרקיד. וכן ממתי מדבר דתני רבב"ח וק"ל. לכן נ"ל יותר. כמי שמפרש פרקדן שוכב על גבו. ויהיה אפרקיד. נוטריקון. אפרק (ר"ל. על פרק. שהיא מפרקת) רוקד. וק"ל.

ונותנה על לבו כתי"ט נתינה זו לא דווקא.

ולענ"ד הך תנא דווקנא הוא אגב אורחא קמ"ל. תרתי. דתני ר"ח בברייתא. ורמזינהו רבי במתניתין נמי. חדא. דהאבן של צבור היא. ותו. שנקברת עמו. היינו דנסיב לישנא דנותנה. למימרא דמתנה משל צבור היא. ולא משלו. דלא נימא ליקטול מדנפשיה. וקמ"ל דנתונה היא לו. ולא לאחר. שלא ישתמשו בה עוד. ונכון הדבר בעזה"י.

ואין האשה נתלית ור"א דריש בן לרבות סו"מ כו'. נתקשה לתי"ט הא לר"א כל הנסקלין נתלין. ובסו"מ נאמר בו ורגמוהו. ומה צריך לרבויי.

ולק"מ סד"א איש ולא בן. קרא מיעטיה.