לחם שמים על משנה סנהדרין · פרק 6 · משנה 5

מה לשון אומרת ה"ג בלא ה"א. ובסתי"ט הלשון. הה"א ט"ס.

כביכול ע"ד הרמ"ז יש לפרשו שהוא תרין מלין. ר"ל כ"ב אותיות התורה. שהן שמותיו של הקב"ה. כמ"ש בס"ה עה"פ וישכב במקום. שהוא מקומו של עולם. וכך פירוש הכתוב נגילה ונשמחה ב"ך. והיינו ך"ב. הוא יכול. שיאמר ויצטער המקום בלשון הזה. ע"י צירוף האותיות. שסובל זה הלשון. דוק ודע זה. מ"מ אין הלשון יוצא ממשמע פשוטו ג"כ. וקריאתו כביכול הכף שואי"ת והבי"ת פתוח"ה רפוי"ה. ויו"ד דגוש"ה. לא כקריאת ההמון בכף פתוחה ובית שואית. כי לא יבוא כמוהו כלל.

קלני איני קל. לפ"ז המלה נקראת בציר"י הלמ"ד קליני ולד"א כמ"ד קיל לי עלמא. נקראת קלני בקמ"ץ. בין כך או כך. המלה מורכבת מן שני מלין. אם קל איני. או. קל אני. ודרך לשון חז"ל הוא לקצר. ולחבר בין תרין מלין מורגלין.

ולא היו קוברין אותן בקברות אבותיהן דילפינן מקרא דויחי ויקם. והא דלא קם אלישע וחי. אי איתא דמה"ט חיה אותו האיש. עמ"ש בס"ד במגלת ספר יציב פתגם. עי"ל כיון שלא הי"ל לקום. אלא להתרחק משכונת קבר הרשע. ולשוב לעפרו אח"כ. כי עדיין לא הגיעה ת"ה. לכן היה גנאי לצדיק בכך. שיקום על רגליו בלבד. ולא יוכל ללכת הנה והנה. ישען על ביתו ולא יעמוד. לפיכך מוטב שיקום הרשע. ויתבזה לעיני כל. שיראו שהוכרח להרחיק עצמו להלאה. ממקום כבודו של צדיק. והיה דיראון.

נתעכל הבשר כו'. בהכי סלקא מסקנא בגמרא כרבא. דאמר כיון דאקטיל בב"ד. הו"ל כפרה ע"י קבורה ועכול עכ"פ. לכאורה משמע אפילו לא שב.

וא"ה קשיא טובא. דהתנן לעיל שכל המתודה. יש לו חלק כו'. שמע מנה מי שאינו מתודה אין לו חלק. ואין לומר דמיירי שמת במיתת ב"ד כדינו וכראוי לו. דהיינו כדתנן אומרים לו התודה. והוא התודה. דא"כ היכי ס"ד דאביי. דאין לו כפרה. הא תנן שכל המתודה י"ל חלק.

וצ"ל אחת משתים. אם שגם המתודה אין כפרתו נשלמת. אלא אחר קבורה ועכול.

א"נ הרוגי ב"ד. אפילו לא התודו. כיון דאקטול אית להו כפרה כדרבא. אחר קבורה ועכול מיהת בכל גוונא. ושאני המתודה דאית ליה חלק מיד. אפילו קודם קבורה ועכול.

והקרובים באים כו' מיד אחר שנעשה בו הדין.

בתי"ט ד"ה ולא היה. צ"ל שאין ראוי להתאבל.

שאין אנינות אלא בלב אין הפירוש שאין אנינות נמצאת מן השפה ולחוץ. כי הנה כתוב ויהי העם כמתאוננים. וכתיב אחריו וישמע.

אלא הכוונה. שאין עם האנינות שום מעשה בפועל. כענין האבלות. שיש בה מעשה. פריעת ראש. כפיית מטה. והליכת יחף וכדומה.

אבל מעוט הדבור. אינה חובה החלטית לאונן. גם לא נשלל מעוט הדבור מן האבל. שכן כתוב האנק דום.