תוספות רבי עקיבא איגר על משנה בבא בתרא · פרק 3 · משנה 1

[אות יט] בהר"ב ד"ה חזקת הבתים. נאמן לומר שהם. ובפחות מג"ש אם יש עדים שאכל ב' שנים וטען לקוח צריך להחזיר גם הפירות שאכל ואפי' ליכא אלא חד סהדא שאכל ב"ש דאילו טען לא אכלתי היה צריך לישבע נגד העד והשתא דמודה דאכל א"י לישבע והוי מחוייב שבועה ואי"ל משלם. אבל ליכא עדים כלל על האכילה אם טען שאכל ג"ש א"צ לשלם הפירות שאכל. דממנ"פ אם אתה מאמין לו שאכל ממילא הוי חזקה. ונאמן לטעון לקוח. ואם טען אכלתי ב' שנים וליכא עדים על האכילה. א"כ יש לו גבי הפירות מגו דלא אכלתי. אבל לדעת תוס' (ד' ל"ג ע"א ד"ה קריבית) צריך לשלם הפירות דכיון דצריך להחזיר הקרקע. ממילא צריך לשלם הפירות. וכ"כ בהגהת אשר"י. ומה דאמרי' דבחד סהדא דאכל ב"ש חייב משום איל"מ היינו דהוא טוען אכלתי ג"ש וע"א על ב"ש. אולם דעת הרמב"ן ונ"י דנאמן לגבי הפירות במגו. וכן נראה דעת תוס' (שם ע"ב ד"ה ואי טעין). (* ולפענ"ד לא מצאתי דעת התוס' כן יעו"ש ואפי' היכי דיש עדים על האכילה נאמן לומר לפירות ירדתי דלאו מי אמר ר"י האי מאן דנקט מגלא ותובילא ואמר איזיל איגדריה לדיקלא דפלניא דזבנא ניהלי מהימן אלמא לא חציף אינש דגזר דיקלא דלאו דילי' ה"נ לא חציף אינש למיכל פירי לאו דיליה. ופרכי' עלה דא"ה ארעא נמי (היינו בטוען דלקח הקרקע יהא נאמן לגבי פירות שאכל. תוס'). ומשני אמרי' לי' אחוי שטרך אבל לפירות ירדתי נאמן דשטרא לפירי לא עבדי אינשי. ודוקא באכל או לקטן אבל על להבא ליקח הפירות א"נ. ויעויין בחי' הרמב"ן דע"כ דוקא דאמר איזיל דאל"כ בההיא דבב"ק (ד' צ"א ע"ב) נטיעותי קצצת להימן דאתה אמרת לי משום דלא חציף אע"כ דאמר דוקא. והא דלא מהימן בההיא דבב"ק בליכא עדים שקצץ במגו דלהד"ם משום דאין דרך ליתן רשות לקצוץ עיי"ש. ותמוה לי דלפ"ז דסברת לא חציף אלים מסברת מגו דהרי אילו היה שם בב"ק שייך לא חציף היה נאמן אף דאין דרך ליתן רשות לקצוץ. ומדין מגו לא מהימן מכח סברא דמסתמא אין נותנים רשות. וא"כ איך אמרי' דבעד א' א"נ ומשום דאמרי' ליה אחוי שטרך הא היכא דיש לו מגו דלהד"ם נאמן לקוח וטענת אחוי לא מהני במקום מגו וא"כ מכ"ש דלא להני במקום דלא חציף. וצע"ג (* ואף דזה הוא נגד חזקת הקרקע אבל ביש לו מגו דלהד"ם אינו נגד החזקה אך אפשר כוונת רבינו למה בעד א' צריך לשלם הפירות ובפרט לפי דעת הרמב"ן דל"ס סברת התוס' כיון דהקרקע יוצא מתחת ידו כנ"ל. ועיין). ובעיקר מימרא דר"י הנ"ל האי מאן דנקיט מגלא הקשו תוס' בשבועות (ד' מ"ו ע"א) אהא דאמרי' התם אר"נ האי מאן דנקט נרגא בידי' ואמר איזיל ואקטליה לדיקלא דפלניא ואשתכח דקטיל ושדי ל"א דהוא קטלי' אלמא אמרי' גזים איניש ולא עביד. והא בלא"ה נאמן במגו דזבנתה לי דמהימן משום דלא חציף. ותירצו לחלק בין לקיטת פירות לקציצת אילן. ואני בעניי היה נ"ל בישוב קושייתם דאי לאו טעמא דגזים אינש לא היה נאמן התם לומר זבנת ניהלי מטעמיה דלא חציף דהא כשאמר איזיל ואקטליה דקלא דפלניא ולא אמר דזבנא לי משמע דעדיין דפלניא וכיון דאמר כן מסתמא יעשה כן א"כ לא מהימן לומר לקוח מטעם לא חציף דהא באמת אף בלא זבין לו ג"כ היה חציף לקצצו דהא החציף לומר דאקטליה אף בשעה דדיקלא של פלוני. וכיון דחציף ואמר חציף ג"כ לעשות כן. ושאני בההיא דהכא דאמר איזיל ואגדריה לדקלא דפלניא דזבנא ניהלי דאמר מיד דזבנא ניהלי (משא"כ התם בשבועות דבשעה דאמר אקטליה לדיקלא דפלניא לא היה לקוח. אפ"ה חציף ואמר א"כ אתרע חזקה זו). מש"ה צריך לטעמא דעביד אינש דגזים. ואפשר דמה"ט באמת אף בראו עדים דקטלי' נאמן לומר לקוח דלא חציף למקטל דיקלא דלאו דיליה דמה דאמר אקטליה היה רק דיבור ומחזקינן דלא עביד ולא היה מחצף למקטליה אם לא זבנא אח"כ. מ"מ י"ל דמ"מ חציפות לומר כן אתרע חזקה זו אצלו דהאמירה ג"כ שייך בו קצת לא חציף. וזה צ"ע לי לדינא אבל עכ"פ מיושב קושית תוס' דבלא ס' דגזים ולא עביד. ואמירתו כמו מעשה הרי חזינן דהחציף וא"נ אח"כ לומר דזבנא ניהלי (* וגם בב"ק הנ"ל לא הוכרחו תוס' להחילוק בין לקיטה לקציצה. כי יש לחלק באופן אחר דאין דרך ליתן רשות לקצוץ):

[אות כ] תוי"ט ד"ה הרי י"ח חדשים. ואני תמה על תמיהתם זאת. ולענ"ד אין כאן התחלת קושיא דתמיהת תוס' שפיר דכיון דמדר"י נשמע היסוד דבעינן רצופים נהי דמדברי ת"ק לא נשמע כן מ"מ מה"ת לעשות פלוגתא בזה. ומה דאמר ר"י זה דבעינן רצופים היינו כיון דבא לפרש לשון חזקתן ג"ש וא"צ מיום ליום ס"ד דהפירוש דשלש שנים בעי אבל ל"צ מיום ליום היינו דא"צ רצופים לזה השמיענו דרצופים בעינן אלא דל"צ מיום ליום היינו דמהני מקוטעות. וא"כ אדרבא. משמע מה דנקט ת"ק מיום ליום היינו דצריך ג"ש שלימות ובעינן ג"כ רצופים. דבכל חזקות בעינן רצופות כדמצינו לר"י ולא מצינו חולק בזה. ופשוט: