משנת ארץ ישראל על משנה נזיר · פרק 6 · משנה 10

משנה י ממשיכה ישירות את הדיון במשנה הקודמת, ובוחנת את סדר הפעולות ביחס לכל אחד מן הקרבנות. משנתנו תלויה במידע על מעמדם של קרבנות ממשנת זבחים: "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח ומן החטאת, הפסח בזמנו והחטאת בכל זמן. רבי אליעזר אומר אף האשם, הפסח בזמנו והחטאת והאשם בכל זמן. אמר רבי אליעזר החטאת בא על חטא והאשם בא על חטא, מה חטאת פסולה שלא לשמה אף האשם פסול שלא לשמו" (פ"א מ"א), אי לכך היא מבחינה בין קרבן העולה לקרבן החטאת.

גילח על הזבח ונימצא פסול תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו – בהיעדר קרבן התגלחת פסולה. שכן כל מרכיבי המעמד הן מצווה אחת מלוכדת. בתוספתא יש הרחבה לקרבנות שאינם כשרים: "הראוי לבוא בן שנה והביא בן שתים, בן שתים והביא בן שנה, או שהיה אחד מהן רובע ונרבע, מוקצה ונעבד, אתנן ומחיר, שרוע וקלוט – תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו" (פ"ד ה"ט). זו רשימה קבועה שלא התחברה דווקא בהקשר לנזיר.

גילח על החטאת שלא לשמה ואחר כך הביא קורבנותיו לשמן – קרבנו פסול כפי שציטטנו ממשנת זבחים.

תיגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו - מאותה סיבה שאין כאן את כל סדרת המעשים.

גילח על העולה ועל השלמים שלא לשמן ואחר כך הביא קורבנותיו לשמן – התגלחת פסולה כי לא הייתה לשם הנכון.

תיגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו – הקרבנות פסולים כי עליהם לבוא לאחר התגלחת (תגלחת כשרה). במשנה ז מצינו ויכוח על קרבן התגלחת, כלומר הקרבן המסיים את הנזירות,¹⁴⁰כאמור, הגדרת סיום הנזירות עשויה להיות תגלחת, כמשנתנו, או טומאת מת, או שתיית יין. ולדעת רבי אליעזר החטאת היא הקרבן הראשון והחייב, אם כי גם שאר הקרבנות יתירו תגלחת. משנתנו מהלכת בדרכו ומוסיפה שעל הקרבנות להיות לשמם וכשרים. תגלחת פסולה תחייב את הנזיר בתקופת נזירות נוספת מינימלית של שלושים יום, וטקסי סיום נזירות מחודשים.¹⁴¹ראו דיוננו במ"ג לעיל.

השאלה האם 'עלו לו' איננה זהה לשאלה האם נזיר חסר מעשה אחד נטהר. אפשר "שלא עלו לו" אבל הוא סיים את נזירותו ונותר 'חייב' קרבן.

רבי שמעון אומר אותו הזבח לו[א] עלה לו ושאר כל הזבחים עלו לו – רבי שמעון חלוק על הסיפא. הוא מדבר על עולה או שלמים, שאמנם לא עלו לו לשם חובתו אבל גם לא נפסלו ומעמדם כשל קרבנות נדבה. ואף הגילוח שגילח עליהם עלה לו לדעתו, מפני שר"ש סבור שגילוח על קרבן שהוקרב כנדבה (עולה או שלמים שהוקרבו שלא לשמם) עלה לו, ואילו חכמים סבורים שגילוח כזה לא מועיל, כי רק גילוח על קרבן שהוקרב לשמו. נחשב אין לפסול את כל הקרבנות אלא את הקרבן שהוקרב שלא לשמו סופה של המשנה במסקנה הנובעת מעמדה זו, אולי כעמדת רבי שמעון ואולי כסתמה, גילח על שלשתן ונימצא אחד מהן כשר תיגלחתו כשירה ויביא שאר זבחים – כיוון שניתן לסיים נזירות גם על שאר הקרבנות, ניתן לסמוך את סיום הנזירות על הקרבן הכשר ולהוסיף קרבנות כשרים על מנת להשלים את המחויבות לקרבנות הסיום. כאמור בתוספתא פירוש או הסתייגות לדברי רבי שמעון: "מודה רבי שמעון שאם גילח על חטאתו שלא לשמה, ואחר כך הביא קרבנותיו לשמן, תגלחתו פסולה, וזבחיו לא עלו לו" (פ"ד ה"ח). כלומר, מעמדה של החטאת נותר מיוחד.