משנת ארץ ישראל על משנה נזיר · פרק 5 · משנה 1

בית שמאי אומרים הקדש טעייות¹טעות. הקדש ובית הילל אומרים אינו הקדש – בפרק הקודם עסקנו במצבים שונים שבהם מתברר, לאחר שבהמות או כספים הוקדשו, שאין צורך להביא את הקרבן כי נפלה טעות או כי הנסיבות השתנו. פרקנו פותח במחלוקת העקרונית. מבחינה ספרותית ניתן לומר שבית שמאי מדגישים את ההקדש ואילו בית הלל את הטעות. ניתן גם לנסות ולעמוד על ההבדלים הרעיוניים שבין שתי מסורות הלכה אלה, ונעסוק בכך רק בסופו של הדיון במחלוקות השונות שפרקנו מציע.

שתי המשניות הראשונות עוסקות במפורש בהקדש שהוכרז בטעות. השלישית בהקדש שנעשה לשם קרבנות נזיר והתברר כהקדש טעות. רק המשנה הרביעית עוסקת אולי בנזירות המבוססת על טעות. זו יחידה ספרותית ברורה ומלוכדת. ההמשך של הפרק עוסק במקרים של נזירות ספק או אולי בנזירות טעות (נדון בכך להלן). ניתן להסביר את סדר המשנה בכך שהקדש איננו כנזירות ודינה של "נזירות טעות" לא נקבע. כל היחידה הובאה רק בשל משנה ג שבה נידון דין הקדש טעות, בהקשר של נזירות. אבל כפשוטו העורך סבור שדין נזירות טעות כדין הקדש טעות ולכן משובצת היחידה במסכת שלנו. משנה ד היא מקרה נוסף של הקדש טעות. אבל הטעות שונה, בכך שהנוזרים לא ידעו שלא יכולים יהיו (בעתיד) להשלים את נזירותם.

השתלשלות הסדר של פרקים במשנה היא לעתים בעייתית, וקשה להבנה לקורא בן זמננו, האמון, מזה מאות שנים, על סדר ברור, מתוך תפישה הסולדת מאסוציאציות וסטיות מהנושא. הבנת סדר המשנה לא תמיד קלה וברורה. ברם, בדרך כלל אין לסדר המשניות השלכה פרשנית על מובן המשנה עצמה. במקרה זה לסדר המשנה משמעויות פרשניות ברורות (למה הנזירות שבמשנה ד בטלה? [לדעת רבי נחום], מה המסגרת הפרשנית של משניות ה-ו). וכן משמעות הלכתית, האם נזירות טעות נכללת במחלוקת בית שמאי ובית הלל.

לדעתנו דין נזירות כדין הקדש (לעניין טעות). וזאת מתוך מספר נימוקים.

א. בכך מקבל הפרק מבנה מסודר.

ב. כך מובנת משנה ד בהקשר הפרק, וכן המשניות שאחריה.

ג. מבחינה הגיונית אכן נזירות היא ככל הקדש אחר.

ד. לעיל ראינו שאכן קיימת מחלוקת על נזירות כשהוכרז עליה מתוך טעות (פ"ב מ"א ופ"ג מ"ד).

עם זאת יש להדגיש שהמינוח "הקדש טעות" הוא מינוח מחודד ומהוקצע שאיננו מופיע ביתר הנושאים. זה למעשה מונח יחידאי. אין תרומת טעות, או מעשר שני של טעות אלא רק נדר טעות או הקדש טעות. לגבי הנדר המינוח נזכר כאמור (נדרים פ"ט מ"י) אך איננו מופיע לא ברשימת הנדרים המתבטלים (נדרים פ"ג מ"א) שם הם כלולים בנדרי שגגות. וכן הדוגמאות שם הם נדרי טעות: "אמר קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא הכתו ונודע שלא גנבתו. ראה אותן אוכלים תאנים ואמר הרי עליכם קרבן ונמצאו אביו ואחיו והיו עמהן אחרים. בית שמאי אומרים הן מותרין ומה שעמהן אסורין וב"ה אומרים אלו ואלו מותרין". המונח "נדר טעות" איננו מוזכר ואף לא במשנה שם פ"ט מ"ג, אף שהירושלמי למשנה זו מזכיר שם את המונח (מא ע"ב). המינוח השונה מעיד על עריכה אחרת, ולא על שינוי הלכתי, אך אותה הלכה מצויה כאמור גם בהקשרים האחרים.

אנו מציגים את השאלות בהקדמה הפרק, ונחזור אליהן בסופו.

כיצד – "כיצד" בעקבות משפט כלל פותח הוא תופעה חוזרת במשנה שנדונה במחקר, בבחינת תוספתא למשנה בגוף המשנה. כיוון שפרקנו מתעסק בהשלכות של המחלוקת העקרונית הזאת אין השאלה "כיצד" מוסבת לכאורה רק על משנה זו אלא מהווה מעין פתיחה למשניות הבאות כולן.²וויס, משנה תוספתא. בשאלה זו של נזירות טעות עסקנו לעיל פ"ב מ"ד וראינו כי דעות שונות בנושא, אבל כל העמדות אינן יותר מווריאציות על שתי העמדות שבמשנתנו.

כיצד אמר שור שחור שיוצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן בית שמי אומרים הקדש ובית הילל אמרים אינו הקדש – בלשון ההתחייבות כלולים שני תנאים א. ראשון שיצא. ב. שחור, ומתקיים רק אחד מהם. בית שמאי מניחים שכאשר תנאי אחד מתקיים, ולו רק פורמלית, כלומר יצא שור ראשון, אזי ההקדש מחייב, ואילו בית הלל רואים את שני התנאים כחופפים ומחייבים כיחידה אחת, ועם ביטולו של האחד אין חלות על השני. בית שמאי מחויבים להקדש, ובית הלל למכלול התנאים לקיומו. ההגדרה של הקדש טעות היא, אפוא, כשמשפט הנדר כולל סתירה פנימית בין לשון ההתחייבות לבין המציאות. אמנם ראשון, אך לא שחור, ולא טעות בעובדות שקדמו לנזירות (או להקדש) או שהיו סיבתו. כל זאת בניגוד לטעויות אחרות מעין אלו ששנינו לעיל (פ"ב מ"ד) ושנדון בהם להלן בהמשך הפרק (מ"ה מ"ד). לעומת זאת נדר טעות הוא כאשר הטועה טעה בעובדות, אפילו שלא פירש אותן בנדר. הדוגמה היא במי שנדר לבל ישא פלונית, ואנו מבינים שהנדר נאמר משום שהיא מכוערת, ונתברר שהיא יפה (נדרים פ"ט מ"י).

תיאור מקרה ההקדש שבמשנה מזכיר את נדרו של יפתח שנדר להקריב את היוצא ראשון מפתח ביתו, והתברר שיצאה בתו. לדברי חכמים נדר כזה בטל. נוסיף עוד שנדר כזה (הראשון היוצא מפתח ביתי יהיה לקרבן) היה רגיל בעולם ההלניסטי־רומי. יש בלשון הנדר או ההקדשה היתלות בכח עליון. האל יבחר את הקרבן הרצוי בעיניו ובכך כמובן אישור שהוא רצה את הקורבן.