משנת ארץ ישראל על משנה נזיר · פרק 4 · משנה 7

מגלח – הוא מצב שהאש מת והבן צריך להפריש את הקרבנות בשמו של אביו. כמובן איננו צריך לגלח ממש (בוודאי לא האישה על אביה) אלא זה מונח מקוצר לכלל הקרבנות.

האיש מגלח על נזירות אביו ואין האשה מגלחת על נזירות אביה⁷⁹ראו עוד סוטה פ"ג מ"ח. – אף על פי שפרשת נזיר פותחת בשוויון בין המינים, "איש או אשה" (במדבר ו', ב), ספרות התנאים מפתחת פרטי הלכה מגדריים,⁸⁰ראו דיוננו במשנה ו לעיל. וגם סעיף זה נידון כהבדל בין איש לאישה: "מה בין איש לאשה?... האיש מגלח על נזירות אביו ואין האשה מגלחת על נזירות אביה" (סוטה פ"ג מ"ח). כמו במשנה הקודמת, לאחר ההבחנה המגדרית המשנה ממשיכה לדון באיש הנזיר בלבד, שכן הנושא אינו חוסר השוויון אלא השימוש בקרבנות שהופרשו עם הנדר ואין להם שימוש מסיבה כלשהי.

במקרה זה הנודר הראשון, האב, מת, ובנו מחליט לעשות שימוש בקרבנות המיועדים.

כיצד מי שהיה אביו נזיר והפריש מעות סתומים לנזירותו ומת אמר הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא [נזיר] – נוסף בשוליים.

אמר רבי יוסה הרי אילו יפלו לנדבה אין זה מגלח על נזירות אביו – כבר מלשון המשנה אתה שומע פולמוס בין תנא קמא ורבי יוסי. נוסח התוספתא שקוף יותר: "אימתי אמרו האיש מגלח על נזירות אביו? בזמן שנזר בחיי אביו, אבל נזר לאחר מיתת אביו אין מגלח על נזירות אביו, דברי רבי יוסי. ורבי אלעזר ורבי שמעון רבי מאיר ורבי יהודה אומרים בין כך ובין כך אין מגלח על נזירות אביו" (פ"ג הי"ח). האם ארבעת החכמים נמצאים בעמדת התנא קמא, או שמא לפנינו שלוש עמדות:

1. תנא קמא: "האיש מגלח על נזירות אביו".

2. רבי יוסי: "אמר הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא – הרי אילו יפלו לנדבה. אין זה מגלח על נזירות אביו".

3. ארבעת התנאים: "בין כך ובין כך אין מגלח על נזירות אביו".

הצעת התנא קמא לכאורה שהבן יכול להחליט לנצל את הקרבנות לנזירות עצמו, וכבר עמדנו על אווירת הצוותא בנזירות.⁸¹ראו דיוננו בפ"א מ"א. במקרה זה מושפע הבן ממות אביו הנזיר ומחליט לנדור נזירות, בבחינת המשך או קיום צוואה בלתי כתובה להמשיך את אביו. רבי יוסי חלוק וטוען שאין זו החלטה אפשרית, ואולי אין זו החלטה ראויה להפוך לנזיר על מנת ל"נצל את הקרבנות". "האיש מגלח על נזירות אביו? בזמן שנזר בחיי אביו... דברי רבי יוסי" – תוספתא פ"ג הי"ח. הוא שולל את השימוש בקרבנות האב, ולכן קרבנות האב יפלו לנדבה כקרבנות סתומים רגילים, ואילו הבן הנזיר יביא את קרבנותיו. לדעתו אין הבן רשאי לסמוך על קרבנות אביו ולנצל את הקודשים לצרכיו. ייתכן, שרבי יוסי מביע בגישתו הסתייגות מאווירת נזירות תכופה המשתקפת בדברים.

חכמי דור אושא פירשו את המשפט שלפניהם: "אימתי אמרו האיש מגלח על נזירות אביו? בזמן שנזר בחיי אביו. אבל נזר לאחר מיתת אביו אין מגלח על נזירות אביו דברי ר' יוסי, ור' אלעזר, ור' שמעון. ר' מאיר ור' יהודה אומ' בין כך ובין כך אין מגלח על נזירות אביו" (תוספתא פ"ג הי"ח). הם מפרשים רק את המשפט "האיש מגלח על נזירות אביו", ומסבירים את עצם האפשרות לגילוח כזה. יש לשער שלפניהם עמד רק המשפט הקצר, ומשנת נזיר שיבצה את המשפט בקונטקסט ארוך יותר. לפנינו רשימה של חמשת החכמים המובילים בדור שמבטאים שתי דעות (מחלוקת). ניתן לפסק את הרשימה בכמה דרכים: שרבי יוסי חולק על כל חבריו, או שרבי יהודה חולק על כל חבריו, או בצורות אחרות. שאלה זו עולה בכמה ברייתות אחרות המונות את כל (או ארבעה מתוך) החכמים האלו.

ואיזה הוא שהוא מגליח על נזירות אביו מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות סתומים לנזירותו ומת זה הוא שהוא מגלח על נזירות אביו – לפי פשוטם של דברים אלו הם המשך דבריו של רבי יוסי. במקרה שהאב הפריש והבן עדיין לא הפריש, רשאי הבן להשתמש בקרבנות גם אם הם סתומים, כלומר הבן רשאי ליהנות מקודשים אף על פי שלא הפריש. ייתכן שרבי אלעזר, רבי שמעון, רבי מאיר ורבי יהודה חלוקים על עמדה זו ומניחים שאין הבן רשאי לעשות שימוש משני בקודשים, וחייב להביא את קרבנותיו בנפרד. התוספתא מוסיפה ומבהירה: "אבל אם הניח מעות מפורשין, או בהמה, אין מגלח על נזירות אביו" (פ"ג הי"ח).

מתברר שאיש מחכמי דור אושא אינו תומך בניסוח של המשנה. בסוף המחלוקת מתברר שהבן אינו מגלח על נזירות אביו, אלא לכל היותר משתמש בקרבנות שנותרו מיותמים (שהופרשו כבר על ידי האב) לגלח על נזירותו (של האב). הוי אומר "מגלח על נזירות אביו" היינו משתמש בקרבנות שהפריש אביו. נראה שלפנינו ניסוח הלכתי קדום, וחכמי דור אושא דוחים אותו. לא מן הנמנע שגם כאן ההלכה הקדומה (הבן מגלח על נזירות אביו) משקפת תפיסה של משפחה מורחבת שהבן ממשיך את מעשי האב, ממשיך את נזירותו ומוציא אותה אל הפועל. ממילא ברור שהאישה איננה ממשיכה של האב, וההבדל בינה לבין הבן, בתנאים של החברה הקדומה, ברור.

התבוננות במשנתנו חושפת את רבדיה הספרותיים והתוכניים. לפני חכמים היה משפט קדום: "האיש מגלח (מגליח)⁸²ראו לעיל פ"ג מ"א והערתנו לה. על נזירות אביו".⁸³ואולי המשפט הקדום כלל גם את ההמשך, "ואין האשה מגלחת...". המשנה מנסה לפרש את המשפט הקדום, וחכמי דור אושא נחלקים בשאלה על מה המשפט חל. כפשוטו הכוונה היא שהבן חייב למלא את ההתחייבות של אביו, או רצוי שימלא אותה. זאת למרות שמבחינה מילולית משמעו שהבן יכול (רשאי) "לגלח על חשבון אביו". עם ערעור המשפחה המורחבת מחד גיסא, וחיזוק הפן המשפטי (שאדם חייב לנדור מרצונו החופשי והמלא) מאידך גיסא, נראתה תביעה זו בעיני חכמים מוגזמת, והם נחלקו בניסיון להעניק לה משמעות מסוימת כדי שלא לבטלה בגלוי. איננו יודעים ממתי המשפט הקדום, האם הוא מימי הבית או מאוחר יותר, וסביר שהוא מהימים שבהם נהגה נזירות, וגם המשפחה הייתה מלוכדת יותר.