משנת ארץ ישראל על משנה נזיר · פרק 4 · משנה 6

המשנה מונה מקרה של ביטול נזירות מאופי שונה, כהמשך למשנה ד, אך תחילה פותחת בכלל המקדים.

האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר – זו מחלוקת בית הלל ובית שמאי: "בית שמאי אומרים אין אדם מדיר את בנו בנזיר ובית הילל אומרים מדיר" (תוספתא פ"ג הי"ז), וכן: "עשרים וארבע דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הילל: בית שמאי אומרים: אין אדם מדיר את בנו בנזיר, ובית הילל אומרים: אדם מדיר את בנו בנזיר" (תוספתא עדיות פ"ב ה"ב, מהד' צוקרמאנדל עמ' 457). לדעת בית שמאי נזירות היא מעשה אישי ואיננה חלק מסמכות הורים על ילדיהם; בית הלל מכפיפים ילדים להתחייבות נזירות של ההורים.

עמדת ביניים מצינו במדרש: "אתה אומר 'נזיר להזיר' (במדבר ו', ב) – מזיר הוא בנו הקטן כשירצו הקרובים" (ספרי זוטא ו' ב, מהד' הורוויץ עמ' 240). האב אמנם מזיר, אך ההחלטה איננה שלו בלבד אלא של קרובי המשפחה עמו. במדרש לקרובים זכות וטו על החלטת האב, ואילו במשנתנו הניסוח שונה: "גלח או שגלחוהו קרוביו מיחה או שמיחו קרוביו". הקרובים גילחוהו נגד רצון האב, או מחו נגד האב. אבל אין להם זכות וטו פורמלית, אלא רק כח מעשי.

אגב אורחא שמענו על האווירה הציבורית מסביב להחלטה על נדר נזיר.⁶⁹ראו דיוננו בפ"א מ"א. הסביבה איננה מתלהבת, ורואה בנדר עינוי רב, והקרובים "מגינים" על הילד נגד רצון אביו. מצב זה מתאים למשפחה מורחבת, כל המשפחה מתגוררת יחדיו, ולקרובים זכות אמירה באשר לחינוך הבן.

משמו של רבי יהושע בן קרחה מצינו עמדה מרחיקת לכת ביותר: "מה בנדרים האב מפר נדרי בתו והאיש מפר נדרי אשתו אף בנזירות כיוצא בהם. רבי יהושע בן קרחה אומר להזיר אף את אחרים" (ספרי במדבר פיסקא כב, מהד' הורוויץ עמ' 26). פירוש מינימליסטי יטען שרבי יהושע חוזר במדרש על עמדת בית הלל, אך ניתן לפרשו כמאפשר נדרי נזירות לאחרים, בניגוד לדרשה ברוח בית שמאי בתחילת הקטע: " 'להזיר' – יכול אפילו יזיר את האחרים, תלמוד לומר: 'נזיר' – את עצמו הוא מזיר ואין הוא מזיר את אחרים..." (שם).

כאמור, הרישא במשנתנו כבית הלל ומרחיבה להבדל מגדרי, אף שלכאורה גבר ואישה שווים לנזירות.⁷⁰ראו גם משנה ז להלן. כך גם ברשימת ההבדלים בין איש לאישה: "מה בין איש לאשה?... האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר" (סוטה פ"ג מ"ח). רבי יוחנן מנמק את ההלכה: "הלכה היא בנזיר" (בבלי כח ע"ב - כט ע"א; סוטה כג ע"ב),⁷¹הנמקה זו נאמרת גם על ההמשך (האיש מגלח...), וקשה לדעת על מה נאמרה במקורה. כלומר הלכות נזיר חריגות, כפי שגם ראינו בהלכה הקודמת. לעומתו ריש לקיש מנמק את בית הלל "כדי לחנכו במצות" (בבלי כט ע"א), ומצטרף למחייבים נזירות כמצווה ראויה לחינוך. כך הוא גם מנמק את ההבדל המגדרי: נשים אינן חייבות בחינוך בניהן. הביטוי "הלכה היא בנזיר" מתורגם במדרש: "אבל הלכה למשה מסיני שהאיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר" (במדבר רבה פרשה י ז); המדרש פירש את המונח "הלכה" כהלכה למשה מסיני. ברור שזה ניסוח אמוראי; במקורות התנאיים אין "הלכה למשה מסיני" תיאור היסטורי אלא אמת תאולוגית שההלכה אמינה.⁷²ספראי, הלכה למשה מסיני.

התוספתא מוסיפה תנאי אחר לנדר נזירות של אב לבנו: "הידירו כשהוא קטן, גילח או שהביא שתי שערות בטלה הימנו נזירות אביו" (פ"ג הי"ז). אם אב הזיר את בנו הקטן הרי שמיד כשנותן דעתו ומכריז שאינו מעוניין נזירותו בטלה. אין ספק שתנאי זה משקף אף הוא עמדת ביניים בין בית הלל ובית שמאי. לאב סמכות, אך היא מותנית בדעתו של בן. כך אף במשנתנו, בבואה לדון באפשרות של קרבנות מופרשים שלא יוקרבו כי אין נזירות בפועל, היא מונה ביטול נזירות של אב לבנו.

כיצד גילח או שגילחוהו קרובים מיחה או שמיחוהו קרובים – הקטן עצמו, או כאמור קרובי משפחה המתערבים בהליך נזירות של הקטן. למדנו על התערבות קרובים לעיל בהליך הנדר, וכאן גם בביטולו. אין ספק שהקרובים הם חלק מן הצוותא בנזיר, אך הם גם חלק מן המשפחה המורחבת ומשמעותה בעולם החברתי והדתי.

בספרות התנאים כמה וכמה הלכות הכוללות את הקרובים בטקסים, כמו גם במערכת המשפטית. קרובים פסולים לעדות (סנהדרין פ"ג מ"א; יבמות פט"ז מ"ז); גט קרח חותמים קרובים הראויים להעיד (גיטין פ"ח מ"י); בדיני שבועות בבית הדין (שבועות פ"ג מ"י-מי"א; פ"ה מ"א); קרובים מעורבים באבל (סנהדרין פ"ו מ"ו) אך אינם מייבמים (מדרש תנאים דברים כ"ה ה, מהד' הופמן עמ' 165), ובמדרש לדברים כד טז: "לא יומתו אבות על בנים – בנים לרבות את הקרובים" (ספרי דברים פיסקא רפ, מהד' פינקלשטיין עמ' 297). הקרובים שותפים במערכות החיים ומחויבים רגשית וכלכלית, ומשנתנו מכירה בתפקידם בפיקוח על הסמכות ההורית ובזכות ההתערבות השמורה להם.⁷³לדיון במשמעותה של המשפחה המורחבת ראו ספראי, משפחה מורחבת. שותפות הקרובים נובעת בראש ובראשונה מהמשפחה המורחבת, אבל דומה שבהלכה זו יש להם תפקיד משמעותי בחיי המשפחה יותר מאשר בהלכות אחרות. גם בהלכות גאולת קרקע יש לקרובים תפקיד משמעותי (ערכין פ"ז מ"ג), אך שם נגרר תפקידם מהמקרא. עם זאת יש להם תפקיד בשמירה על רכוש המשפחה גם מעבר לדיני המקרא: "המוכר דרך קברו לחבירו, לא עשה כלום; המוכר מקום הספדו, לא עשה כלום. הלוקח מעמד מחבירו, שמו לו זקני בית אב ארבעה קבין" (שמחות פי"ד הי"א, עמ' 208-207). רק זקני המשפחה רשאים, אפוא, להקצות שטח בתוך נחלת הקבר המשפחתית. תפקיד הקרובים בולט גם בדין קצצה. הם המגנים מכירת רכוש המשפחה, ושמחים בגאולתה.⁷⁴ראו פירושנו לקידושין פ"א ה"ה.

בתקופת המשנה והתלמוד רווחו שני מבנים משפחתיים: האחד היה מבוסס על משפחה גרעינית ובה היה אבי המשפחה בעל הבית ובעל המשק; במקביל רווח מבנה אחר של משפחה מורחבת. במשפחה מעין זו היה האב בעל המשק והבנים עבדו במשק המשפחתי, אך האב היה בעל הרכוש. עם מותו של האב נותרו האחים שותפים בכול, וללא רכוש פרטי כלל.⁷⁵ספראי, המשפחה, ושם ריכוז של דוגמאות כגון עירובין פ"ו מ"ז, וראו פירושנו לפסחים פ"ח מ"א. אחים כאלה מכונים אחים השותפים; הצירוף מופיע במקורות פעמים רבות.⁷⁶ראו פירושנו לשקלים פ"א מ"ז; חולין פ"א מ"ז; עירובין פ"ו מ"ז. מדובר באחים שירשו את נחלת אביהם, אך לא חילקוה. רבי חייא קובע: "סתם אחין שותפין עד שלשה דורות" (ירושלמי בבא בתרא פ"ט ה"ג, יז ע"א),⁷⁷כמו כן: "אם תשקר לי ולניני ולנכדי (בראשית כ"א, כב) – אמר רבי אבא בר כהנא עד כאן לאחים השותפין" (בראשית רבה פרשה נד ב, מהד' תיאודור־אלבק עמ' 577). הווה אומר שבדרך כלל נשארו האחים שותפים גם אחרי מות אביהם עד שלושה דורות, ורק הדור הרביעי פירק את השותפות. במקורותינו מצויות עדויות רבות לאחים שחלקו וחזרו והשתתפו, הווה אומר שחילקו את הרכוש המשפחתי ואחר כך החליטו לחזור למבנה כלכלי וחברתי של בית אב. שותפים רגילים הם שותפים ברכוש מסוים, בשדה או בחנות, בעבד או בבית. אבל אחים שותפים הם שותפים בכול, ואין להם רכוש פרטי כלל. למשל, משנת שקלים קובעת שהאחים השותפים פטורים מן הקולבון,⁷⁸"קולבון" הוא מעין תוספת של דמי עמלה שהצטרפו למחצית השקל. מי שחייב במחצית השקל מהתורה חייב גם בקולבון, ראו פירושנו לשקלים פ"א מ"ז. ולפי פשוטם של דברים הם פטורים לגמרי מתשלום קולבון, ואפילו קולבון אחד אין הם צריכים לשלם. ברור שהמשנה שם רואה בהם שותפים לחלוטין השותפים בכול.

בדרך כלל אין ביטוי למשפחה המורחבת בספרות ההלכתית. עול המצוות מוטל על היחיד ולא על המשפחה, אף שבפועל נשאה המשפחה לפחות בעול הכלכלי. הביטויים לרכוש המשפחה שהבאנו שייכים לרבדים קדומים של ההלכה, אבל בהקשר למצוות נזיר פגשנו אפוא את מעורבות הקרובים. דומה שדוגמה זו מצטרפת לאווירת הקדומים השוררת בהלכות נזיר, הלכות שלא שונו לאחר החורבן מכיוון שבוטלו הלכה למעשה ולא היו כבר רֵאליות.

במסורת חכמים מובא סיפור על נדרי אבות וחלותם: "מעשה בירבי חנינה בן חנינה שהדירו אביו, והיה רבן שמעון בן גמליאל בודקו אם הביא שתי שערות. אמר לו מפני מה אתה בודקיני? אם נזירות אבא עלי הריני נזיר, ואם לאו הריני נזיר מכבר. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו ואמר לו בטוח אני שאי את יוצא מן הזיקנה עד שתורה הוראות בישראל. אמר רבי אלעזר בר צדוק אני ראיתיו יושב ודורש ביבנה" (ירושלמי פ"ד ה"ו, נג ע"ג). האב מדיר, והבן המודע מוכן להמשיך בנדר שחייבו אביו. אין ספק שמסורת הסיפור מקבלת את מעשהו בברכה ורואה בו מעשה נכון, אך מן הסתם לא שגרתי לגמרי. לעומת הסיפור, במשנתנו מהווה התערבות של הקטן עצמו או של קרוביו בנזירותו. דוגמה נוספת למצב שדנה בו משנה ד, כאשר לקראת סיום הנזירות הופרשו הקרבנות אך משבוטלה הנזירות הם הופכים למעשה לקודשי טעות. מכאן ואילך המשנה חוזרת על דין הקרבנות כפי שנמנו במשנה ד.

היתה לו בהמה מופרשת החטאת תמות והעולה תקרב עולה ושלמים יקרבו שלמים ונאכלים ליום אחד ואינן טעונין לחם היו לו מעות סתומים יפלו לנדבה מעות מפורשים דמי חטאת ילכו לים המלח לא נהנין ולא מועילין דמי עולה יבוא לעולה ומועלין בהן דמי שלמים יבוא שלמין ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם – כיוון שבמשנה ד מנינו גם ניסוחים שונים של דיני הקרבנות, אם כי ההלכה חופפת, הרי שלפנינו במשניות ד, ו ו־ ז מבנה משותף, וככל הנראה לוקטו שלוש המשניות מאותו קובץ משנה קדום.