עיקר תוספות יום טוב על משנה נזיר · פרק 9 · משנה 2

ומשמע דאלו קבר התהום לא היתה ידועה מיקרי. וכן הוא בהדיא בגמרא. ותימא לי שהרי נודע למי שקברוהו שם. והתוספ' כתבו ואיכא למימר כגון שנפל בקבר ומת:

במ"ז פ"ז דפסחים כתב דלאחר שהביא קרבנותיו א"צ להביא קרבן טומאה משמע דלא איכפת לן בגילוח כו'. ונראה שהר"ב סובר כלשון אחר שפירש"י, דבטומאת התהום אפילו רבנן מודו דנזרק אחד מן הדמים סגי. ומיהו לשון הר"ב בפסחים אינו מדוקדק. ועתוי"ט:

טמא. דספק טומאה ברה"י ספקו טמא. תוספ':

במ"ח פרק ד' דטהרות וע"ש:

משוקע. לשון הר"מ וכבר הגיע לך מזה המקום ענין צריך שיהיה מצוי לזכרון תמיד והוא שהמת כשנמצאהו בענין שאי אפשר שלא ידע אותו שום אדם בזה המקום הנה אנחנו נחשבהו במדריגת טומאת התהום אא"כ שנמצא מי שידע כו'. ואם נמצאהו מגולה ונראה, לא נאמר אולי לא עבר שום אדם עליו ולא ראהו ואין מי שידעהו, אלא נאמר שכבר נודע ואינה טומאת התהום:

וכן פירשו התוספ'. ואין לשון התנא סובל פירוש זה. ומלשון הר"מ נראה שהוא טעם למה נלך אחר החזקות, וזה לפי שאם לא נלך אלא נאמר שאפשר שנשתנה ממה שהיה מוחזק בו לא נוכל לעמוד בשום ענין שכשתאמר אפשר שהוא כך תוכל כמו כן לומר בהיפך שהאפשרים אין לחב תכלית שנוכל לעמוד בשום אחד מחב וזה שרגלים לדבר כלומר שאין עמידה בדבר האפשרי וכאלו יש לו ורגלים להלוך תמיד: