משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות · מבוא · מיקום 16

המשנה פותחת בשני הכללים הבסיסיים בדיני מעשרות (פ"א מ"א). מבחינה מבנית הפתיחה מתבקשת. מעניין שמסכתות אינן נפתחות בדרך כלל בצורה זו והכללים המקבילים לדיני הבסיס של מעשרות לעניין פאה ולעניין שביעית אינם בראש המסכת, ובנושאים אחרים אין כלל ניסוח מקביל של כלל. כך, למשל, אין כלל על אילו גידולים ובאילו תנאים חלים דיני כלאיים.

משנה ב עד משנה ד פותחות בשאלה ממתי באים הפֵרות לחובת מעשרות. ייתכן שיש בכך פירוט של המונח "אוכל" הנזכר בכלל של משנה א. מה שטרם הגיע לבישול מינימלי אינו בכלל "אוכל". המשך הפרק עוסק במועד גמר המלאכה. יש להניח שנושא זה מתקשר לקודמו, שכן בשניהם מדובר באבחנות בשלבי הגידול והעיבוד של הפרי, וקרבה חיצונית זו של נושאים גרמה לרצף, אף שאלו נושאים הלכתיים שונים.

פרק ב כולו עוסק באכילת פֵרות שבעל הבית נתנם דרך מתנה לפני הפרשת מעשרות (וגמר מלאכה). משנה ז עוסקת בפועל המקבל פֵרות כאלה לאכילה ובחובתו להפריש מעשרות, ומשנה ח עוסקת בדין אכילת פועל העובד בשדה ללא קשר למעשרות. פרק ג פותח במשנה (א) ובה שני נושאים: העברת פֵרות בחצר ואכילת פועלים. יש להניח שהמשנה הועברה ממקור אחר שבו היו שני הנושאים יחדיו, והובאה לכאן בגלל דין אכילת פועל. הראיה לשחזור זה היא שהמשך הפרק ממשיך באכילת פועלים (מ"ב-מ"ג). משנה ד דנה במי שמצא פֵרות, וגם היא קשורה לעניין הקודם של אכילת פֵרות שנתן בעל הבית; משנה ד דנה בפֵרות שבעל הבית הפקיר (בלא יודעין או ביודעין).

משניות ה-י בפרק ג דנות בדין אכילה בחצר. בפרק א נדון גמר מלאכה של פֵרות המשווקים לשוק, ועתה נדונה הגדרת גמר מלאכה של פֵרות המובאים לבית לאכסון. במידה מסוימת חוזרת חטיבה זו גם למשנה הראשונה בפרק ג. שם החל הדיון בדין העברת פֵרות לחצר, ועתה מפתחת המשנה את ההלכה הזאת. החטיבה מתחילה במילים "איזו היא חצר", וייתכן שהיא באה לפרש את המונח "חצר" הנזכר במשנה א, ובפירושנו למשנה דנו באפשרויות פרשניות אחרות. מ"ח ומ"ט חוזרות על חומרים מפרק ב ומראשית פרק ג, וכאמור הדבר נובע מכך שמשנה א בפרק ג הובאה ממקור אחר.

פרק ד עוסק בגמר מלאכה של פֵרות הנאכלים בשדה, במניית הדברים ה"טובלים" עוד לפני גמר מלאכה. המבשל בשדה (מ"א), הטמנה בשדה (מ"ב), אכילה מזיתים בבית הבד (מ"ג), מענבים בגת (מ"ד) ומשעורים הנבררות (מ"ה). ראשיתו של הנושא לעיל פ"ב מ"ה בַכלל שהמיקח טובל, המשכו בפ"ג מ"ח שאכילה של "צירוף" מהווה גמר מלאכה, ועתה עוסקת המשנה בגמר מלאכה על ידי עיבוד הפרי. בכל המקרים הללו אין המשנה מזכירה את הדין עצמו ועוסקת רק בהשלכותיו ובמקרים נדירים ומורכבים.

המשנה האחרונה בפרק ג (מ"ו) פותחת חטיבה העוסקת בדין גידולים שפטורים (אולי) ממעשרות בגלל טיבם הנחות. פרק ה ממשיך באותו נושא של פֵרות הפטורים ומתמקד בדין שתילים וזרעים (מ"א-מ"ב). החטיבה הבאה עוסקת בדיני מכירת פֵרות למי שאינו נאמן בארץ (מ"ג-מ"ד) ובסוריה (מ"ה) ומסיימת בסדרת הלכות שהמכנה המשותף שלהן הוא פֵרות הפטורים ממעשרות לא בגלל טיבם אלא בגלל שיטת העיבוד (מ"ו), הקציר (מ"ז) או פֵרות חוץ לארץ (מ"ח). המשנה מסיימת בדין זרעים שנדון בסוף הפרק הקודם, ונראה שיש בה הכפלה. משנה זו נבחרה, אולי, כדי לסיים את המסכת משום שיש בה כלל יסודי ברמת הכללים של המשנה הראשונה בפרק.