משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות · מבוא · מיקום 15

מתוך עיון בדיני מעשרות עולה קיומם של שני "מוסדות" או הסדרים חברתיים. האחד הוא "טובת הנאה", כלומר תשלום מסוים שהלוי או הכוהן נותנים לבעל הבית תמורת הזכות לקבל את מתנות הכהונה והלווייה. תשלום ישיר מעין זה אסור, כמובן, אבל הכוהן (או הלוי) משלמים על כך שהם נבחרו לקבל את המעשרות מתוך כלל הכוהנים. חז"ל מודעים היו לכך שאת המתנות הללו צריך האדם לתת בעצמו לכוהן, בניגוד ללקט, שכחה ופאה שאותם "עזבו" והעניים לקחום בעצמם⁷⁴חכמים אף התנגדו לכך שבעל הבית יחלק את הפאה בעצמו והתירו זאת רק במקרים מיוחדים (ראו פירושנו לפאה פ"ד מ"א-מ"ג). לאבחנה בין "נתינה" ל"עזיבה" ראו ירו', נדרים פי"א ה"ג, מב ע"ג-ע"ג; פאה פ"ה ה"ד, יט ע"ד. הירושלמי מעלה רעיון זה כהסבר לתוספתא (נדרים פ"ז ה"ג), ואילו המשנה (שם פי"א מ"ג) חולקת על כך. . כן אנו שומעים על "כהנים ולוים שהיו מסייעין בין הגרנות, אין נותנין להן תרומות ומעשרות בשכרן" (תוס', דמאי פ"ה ה"כ). סיוע זה הוא סוג של טובת הנאה. במקביל אנו שומעים על טובת הנאה של ממש, ועל מחלוקת בדבר: "דרבי יוסי בירבי חנינא אמר אדם נותן מעשרותיו בטובת הנייה, רבי יוחנן אמר אין אדם מביא מעשרותיו בטובת הנאה" (ירו', דמאי פ"ו ה"ג, כה ע"ב). דומה שהמחלוקת היא רק על ההיתר לקיים נוהג זה, ולא על עצם העובדה שהיו שנהגו כן.

לכאן שייכת אף ההלכה שמי שנדר שלא ייהנו כוהנים ולוויים מנכסיו מוציאים מידו בעל כורחו. נתינת המעשרות נחשבת, אפוא, הנאה, אף על פי שמבחינה תאורטית אין כאן נתינה לזולת אלא מילוי דבר ה' (משנה, נדרים פי"א מ"ד), אבל חכמים מודעים לכך שבכל זאת יש כאן נתינה במשמעותה החברתית, וטובת הנאה, לפחות טובת הנאה סמויה.

סוג אחר של הסדר מכונה "מכרי כהונה" או "מכרי לויה", כלומר אדם המקבל, באופן מסורתי, את המעשרות והתרומות מבעל הבית, ונוצרת בכך מעין התחייבות חוזית בין השניים. גם להסדר זה התנגדו חכמים, אך מבין השיטים אנו שומעים שהיה רווח: "לא יתרום בעל הבית את המעשר ויטול רשות מלוי ולא הזרוע והלחיים והקיבה ויטול רשות מכהן אבל מלוה אותן להיות מפרישין עליהן מחלקן. מכרי כהונה ולויה אינן רשאין לעשות כן" (תוס', תרומות פ"א הי"ד)⁷⁵לעיל הובאו המקבילות לברייתא זו המדברות על ההתנגדות לקבלת טובות הנאה בדמות "סיוע" בבית הגרנות. . כמו כן: "כי תקחו מאת בני ישראל מאת בני ישראל את מוציא ואין את מוציא מיד מכרי כהונה ולוייה" (ירו', דמאי פ"ה ה"ט, כד ע"ד). בפועל לא היה אפשר למנוע היווצרות הסדרים פרטיים כאלה, ואף לא את מיסודם, בדומה להסדרים היום בין תורמים למוסד נתמך.